1995, מוזיאון ימי הביניים
"היכנסו," אמר המדריך שעמד בכניסה שהייתה מאוד מוצלת, משקפי
שמש על עיניו. בנות אחדות צחקקו כאשר עברו על פניו. העפתי מבט
על אליס ונאנחתי. היא עברה בשקט המופתי שלה, בשמלה השחורה שלה,
עם השיער הכתום-זוהר שלה.
נכנסתי פנימה. היה משהו מוזר במדריך. החזות של המוזיאון הייתה
מדהימה, אם כי קודרת מעט. אבל זה היה כלום לעומת הקדרות שהייתה
בפנים. בחדר הכניסה שלט הצבע השחור בעיקר, והוא היה די חשוך,
ככה שלא ראינו הרבה.
"כמו שכבר ראיתם," פתח המדריך בקול שקט, וכולם נעצו בו עיניים.
שלא כמו המורה שצרחה לעיתים קרובות, או המחנך של הכיתה, שגם
נהג לצעוק, וכל זאת רק כדי להשיג את תשומת הלב של התלמידים,
המדריך דיבר בשקט, אבל כל התלמידים הופנטו אליו. גם אני. "זו
טירה אמיתית, מימי הביניים. אני מקווה שכולכם ניגבתם רגליים
לפני שנכנסתם; אם לא, תצאו ותעשו זאת. למזלכם אין שטיח בחדר
הזה." כמה תלמידים יצאו החוצה. המדריך חיכה שכולם יחזרו ואז
המשיך: "אני מאוד מבקש לעקוב רק אחריי, או אחרי כל מדריך אחר
שיהיה לכם, ולא ללכת לחדרים אחרים. יש כאן חדרים לא מעטים שיש
בהם חפצים יקרים מאוד, ולכן מערכת האזעקה שם פועלת כאשר נכנסים
לחדר בלי ללחוץ על קוד מסוים, ויש חדרים שיש בהם עכברושים ואף
אחד לא נכנס אליהם.  מה שדי ייחודי בטירה הזו, זה שיש כאן
מלכודות באחדים מהחדרים, ולא היינו רוצים שמישהו מכם יישאר שם
עד שימצאו אותו, ואנחנו לא נכנסים לשם לעיתים קרובות," סיים
המדריך.
"ממש מפחיד," מלמל ג'וני בקול הרפאים שלו, שנשמע כמו מסרט אימה
טוב.
"יש שאלות?" הוא שאל שוב.
אנה הרימה את ידה.
"ובכן?" אמר המדריך.
"איך לפנות אליך, אדוני?"
שמעתי את אליס נאנחת בגועל.
"תקראו לי המדריך. השם שלי לא ממש משנה עבורכם. עכשיו, בואו
נמשיך." הוא פתח את אחת הדלתות ואמר: "אם מישהו הולך לאיבוד,
הוא נשאר במקומו ולא מסתובב. זה ברור?"
נשמעו מלמולי הסכמה. כל הכיתה נכנסה אחריו. עצרתי את נשימתי.
זה היה אמנם מסדרון בלבד אבל הוא היה מאוד מפואר. שטיח בגוון
אדום כהה, על הקירות היו ציורי שמן, כהים, דיוקנאות של אנשים
שכנראה חיו בטירה הזו פעם. המקום היה אפל מעט. מנורות שמן היו
על צידי הקיר, מעוטרות בכסף, דולקות באור רך. התקרה התקמרה
גבוהה מעלינו, והייתה לי תחושה שמשהו נע שם. המדריך מחא כפיים
והגיעה עוד אישה, שערה אסוף בפקעת מאחורי ראשה, וכמו המדריך,
גם בגדיה שחורים.
"אני אדריך אתכם מכאן, בואו אחריי," אמרה בשקט. והלכנו.

"אני רואה שחלק מכם עייפים כבר, אז בואו נעשה הפסקה, השירותים
בהמשך המסדרון, דלת עשירית משמאל. אתם יכולים לשבת על השטיח אם
אתם רוצים. אבל לא לאכול כאן," אמרה המדריכה. באמת הייתי די
עייף, אז התיישבתי על השטיח, שהיה רך מאוד. רציתי להישאר שם
להרבה זמן אבל כעבור זמן מה שניתי את דעתי אחרי שדקירות מהחלק
התחתון של גופי רמזו לי שהשלפוחית שלי מלאה. התרוממתי והלכתי
לשירותים. ספרתי 10 דלתות ונכנסתי.  השירותים היו רגילים בעליל
וכנראה שנוספו בתקופה מאוחרת. אבל הסיור היה מאוד מעניין.
תהיתי אם צלמו כאן פעם סרטים. הטירה הייתה מושלמת לכך. נכנסתי
לתא ועשיתי את מה שעשיתי. כאשר שטפתי ידיים ראיתי מהדלת הפתוחה
מעט דמות עוברת. לא ראיתי הרבה אבל ראיתי שהייתה לדמות גלימה.
מוזר מאוד. אולי באמת מצלמים כאן סרטים. יצאתי מהשירותים ואז
ראיתי דלת מעט פתוחה. מתעלם מהזהרת המדריך הצצתי פנימה.
נדהמתי. החדר היה מלא בכלי נשק. חרבות, סכינים, חניתות. תמיד
אהבתי נשק קר. יש לי אוסף קטן בבית. נכנסתי פנימה בשקט והבטתי
בפליאה באוסף, שלא היה מבייש מוזיאון. ידעתי שזה לא היה אולם
תצוגה. כלי נשק מהרבה ארצות היו שם. קאטנות יפאניות וחרבות
קשתות אינדיאניות. היו שם אגרופנים, ואלו אולרים. מעולם לא
חשבתי שאוסף כזה קיים.  נעצרתי מול מה שניראה כמו שתי מניפות
ששכבו על מדף, אבל מבט נוסף גילה שהיו להבים דקים בקצוות.
לקחתי אחת מהן בזהירות בידי ופתחתי וסגרתי אותה. מעולם לא
ראיתי נשק כזה. נגעתי בקצה אצבעי באחת הלהבים. הלהבים היו חדים
מאוד. נחתכתי.
"תיזהר עם אלו, רבים וטובים ממך איבדו ידיים רק משימוש לא זהיר
איתן," שמעתי קול מאחוריי. הסתובבתי במהירות. עמדה שם נערה
שהתבוננה בי ברצינות. היא לבשה מה שדי דמה למדי בית ספר, אבל
הם לא היו מדים של בית הספר שלי, או של כל בית ספר אחר
שהכרתי.
"אממ... את עובדת כאן?" שאלתי בחוסר נוחות והנחתי בזהירות
ובמהירות את המניפה למקומה. "הדלת הייתה פתוחה, ואני מתעניין
בנשק אז לא יכולתי להתאפק..."
"זה בסדר," חייכה אלי הנערה, "ולא, אני לא עובדת כאן. אני גרה
כאן."
"כאן?!" שאלתי בהלם. היא משכה בכתפיה.
"קוראים לי ניקורה, מה שמך?" שאלה.
"אני סלומון," אמרתי. "נעים מאוד." לחצתי את ידה. האחיזה שלה
הייתה חזקה, מאוד.
"רוצה לדעת איך משתמשים בשנימו?" שאלה.
"הא?"
"המניפות האלו," אמרה ביגיעה. "אני קוראת להן שנימו. הן עיצוב
מקורי שלי."
"את עיצבת?" שאלתי בפליאה.
"גם הכנתי חלק," אמרה במשיכת כתפיים.
הבטתי בה בפליאה. היא הייתה שונה, אפילו שאני רק הכרתי אותה,
ידעתי שהיא שונה מכל בחורה אחרת שאי פעם פגשתי. היא הסיטה
קווצת שיער שחורה שירדה על מצחה ולקחה את שני השנימו, מחזיקה
אותם פתוחים, להביהם כלפי מטה. ואז בתנועת יד מהירה ואלגנטית
הפנתה אותם למעלה, הצליבה את ידיה וזרקה אותם לתקרה. השנימו
ביצעו כל אחד מעגל וחזרו לידיה.
"וואו, זה מדהים," התנשפתי.
"אכן," הסכימה והניחה את המניפות על המדף. "במה אתה עוד
מתעניין חוץ מנשק?" שאלה בעצלתיים ונשענה כנגד הקיר.
"ערפדים," אמרתי מיד. מאז ומעולם הסתקרנתי מערפדים, ויכול
להיות שמשהו בטירה הזו גרם לי לומר את זה במהירות. היא חייכה
אלי חיוך מזמין ופנתה לעבר דלת.
"אז בוא," אמרה ופתחה אותה. זה היה יותר מידי. החדר היה מלא
וגדוש בפוסטרים של ערפדים, ספרים, בפינה הייתה ערימה של קלטות.
בפינה אחרת היה מחשב, עם ערימה של תקליטורים. היו שם כורסאות
של קולנוע, ואפילו כמה בובות. אוסף גדול, על ערפדים.
"מוצא חן בעיניך?" שאלה אותי בזמן שבחנתי בעיון פוסטר של ערפד
נושך נערה לאור הירח.
"מאוד," אמרתי בהתלהבות. היא חייכה אלי.
"תקשיב, אתה צריך לחזור לסיור, סלומון, אני אתן לך את הטלפון
שלי ותתקשר, טוב?" שאלה.
"כמובן," הסכמתי מיד. היא לקחה גלויה עם תמונה של ערפדית
בלונדינית מחזיקה כוס דם ורשמה עליה מספר. "בשבילך," אמרה.
יצאתי מהחדר מאושר. הבחורה המהממת הזו נתנה לי את הטלפון שלה
בלי שביקשתי. חזרתי לסיור, ואפילו יצא לי לדבר קצת עם אליס.
יכול להיות שזה הוסיף לי ביטחון עצמי.

ביתו של סלומון, החדר הצפוני, המיטה, 5:55
שכבתי לי על המיטה, ידיי תחת ראשי. נמנמתי. הייתי די ער, אבל
גם די ישנוני, לאט לאט שקעתי.

"שלום, ילד," נשמע קול מעלי.
פקחתי את עיניי. עמדה שם אישה. כעבור רגע זיהיתי אותה כאותה
ערפדית שמצוירת בגלויה.
"את... את הערפדית מהגלויה," מלמלתי.
"או כן..." אמרה בחושניות והתקרבה אליי. ניסיתי לזוז משם אבל
השרירים שלי לא צייתו לי. היא תפסה אותי בצווארון והטתה את
ראשי, מקרבת את פיה אל צווארי.
"שמעתי שאתה אוהב ערפדים, לא?" לחשה לי, הרגשתי את נשימתה על
צווארי. הייתי משותק לחלוטין.
"אתה צריך לחזור לסיור, סלומון," אמרה לי ונעצה בי את שיניה.

פקחתי את עייני במהירות והתיישבתי. איזה חלום. העברתי יד
בשערי. כנראה באמת הגזמתי בעסק הזה של הערפדים. קמתי וניגשתי
לשידה. הגלויה הייתה זרוקה שם, והערפדית הבלונדינית עדיין אחזה
בכוס הדם, מחייכת וחושפת את ניביה. לרגע הרגשתי שהיא מסתכלת
עלי. הפכתי את הגלויה בתחושת אי נוחות. ואז ראיתי את הטלפון
שרשום שם. נאנחתי. שכחתי להתקשר לניקורה. יש לי זיכרון באמת
דפוק. לקחתי את הגלויה והתיישבתי ליד הטלפון, מחייג את המספר.
לאחר כמה צלצולים מישהו הרים את השפופרת ונשמע קול גברי
מאיים.
"מוזיאון ימי הביניים, אפשר לעזור לך?" תחושת חוסר נוחות
השתלטה עלי.
"אממ... לפני שבוע בערך הכיתה שלי הייתה פה בטיול..."
"ו..." שאל הגבר באדישות.
"פגשתי כאן איזה בחורה אחת בשם ניקורה שנתנה לי את הטלפון הזה
ו..."
"אתה רוצה שאני אקרא לה?" שאל הגבר באדישות.
"כן, בבקשה," אמרתי בהקלה. שמחתי שלא אצטרך להסביר. לא שמעתי
אותו צועק או משהו. הייתה דממה מהצד השני של הקו. כעבור זמן מה
נישמע קולה של ניקורה מעבר לקו.
"סלומון?" שאלה.
"איך ידעת שזה אני?" שאלתי בהפתעה.
"ניחשתי," ענתה. "בכל מקרה, בא לך לבוא לבית הקפה 'העכבר הקטן'
היום בשבע? נוכל לסיים את השיחה שלנו. אתה יודע איפה זה,
נכון?"
הייתי מופתע. זה היה ממש מהיר. אבל שמחתי לצאת מהבית אז
הסכמתי. "כמובן. אני אגיע. ואני מכיר את המקום," אמרתי. "אולי
אני אביא איזה סכין שיש לי בבית להראות לך. משהו ממש חמוד."
"אין בעיה. תביא. ניפגש כבר. להתראות," אמרה בקלילות.
"כן...שלום," אמרתי המום והחזרתי את השפופרת למקומה. קפצתי
וצעקת "יש!" אדירה פרצה מגרוני. ידעתי שאם אספר למישהו מחבריי
שבחורה הזמינה אותי לפגישה הם ילגלגו, אבל ניקורה היא בחורה
ממש מהממת, וגם מתעניינת בכמה דברים שגם אני מתעניין בהם, ובכל
מקרה, יש לי פגישה ראשונה, טוב, פגישה עיוורת שהייתה מתיחה של
החברים באמת לא נחשבת. אז שמח ומאושר הוצאתי את הסכין מהמגרה
והלכתי למצוא לעצמי בגדים מתאימים ולהתקלח.
כאשר ירדתי במדרגות, הסכין מוסתרת לבטח בכיס מעילי, שמעתי את
אימא אומרת: "לאן אתה הולך?"
"או, אני הולך להיפגש אם איזה ילדה נחמדה שפגשתי בטיול."
"נחמד שאתה פוגש אנשים חדשים," אמרה אימא בשמחה. "אל תתעכב. יש
לך כסף לטלפון ציבורי?"
"יש לי, אל תדאגי, אימא," אמרתי ויצאתי בשמחה מהבית, מדלג.

בית קפה 'העכבר הקטן' 7:16
"איפה היא?" מלמלתי, יושב ליד השולחן ומביט בשעוני בעצבנות.
"למה היא מאחרת?" תהיתי אם כדאי לחכות לה עוד קצת או ללכת.
שקלתי גם את האפשרות לצלצל שוב למוזיאון. הגלויה הייתה אצלי.
אבל פסלתי את האפשרות. אם היא תגלה היא עשויה לחשוב שאני כלבלב
מזדנב. החלטתי לחכות עוד קצת.
אז חיכיתי, מביט בסוף השקיעה. מהשמש נישאר רק קצה קטן. בית
הקפה ליד הים, אז יש רוח נעימה. הבטתי בשמש שוקעת כמעט לחלוטין
לתוך הים. לרגע נצנצה שם קרן ירוקה והשמש נעלמה.
"אומרים שמי שרואה את הקרן הירוקה לא יכול לשקר בענייני הרגש,"
שמעתי את קולה של ניקורה מאחוריי.
"מה?" שאלתי בפליאה והסתובבתי.
"כאשר השמש שוקעת, בגלל היפרדות האור במעבר דרך האטמוספרה,
לעיתים רואים ברגע האחרון קרן ירוקה. זו תופעה נדירה למדי.
קשורות בה כמה אגדות. אחת מהן היא שמי שרואה אותה לא יוכל לשקר
בענייני הרגש."
"אני חושב ששמעתי על זה פעם, ממש מזמן," אמרתי.
"באמת?" שאלה והתיישבה לידי, לא ממש נראה לי שהיא האמינה. אבל
באמת שמעתי.
"באמת," עניתי. היא חייכה אליי.
"רוצה לאכול משהו? אני מזמין."
"אני מעדיפה לשתות," ענתה. הגיע מלצר שהביא תפריט.
"קפוצ'ינו שוקו-וניל נראה טוב," מלמלתי.
"אף פעם לא טעמתי את זה," ענתה, "אז ננסה."
"פעמיים קפוצ'ינו שוקו-וניל," אמרתי למלצר והוא הסתלק.
"אז מה עם הסכין שרצית להראות לי?" שאלה ניקורה. חייכתי
והוצאתי אותה מהכיס. זו הייתה סכין אלגנטית. הייתה לה צורה
פשוטה, אבל הלהב שלה היה בצורה מוזרה. היה לה נדן מיוחד. היא
הוציאה אותה מהנדן ובחנה אותה לאור הצבעים המתכהים שאחרי
השקיעה. היא בחנה את הלהב וחייכה.
"היא חדה, אבל אפשר להשחיז אותה עוד קצת. אל תעשה את זה, צריך
משחיז מיוחד. מה זה?" שאלה והצביעה על הקדשה כסופה על הידית
הכהה.
'מוקדש בכבוד לארואי שלי,' היה כתוב שם.
"לא יודע, היא לא שלי. מצאתי אותה פעם על החוף, עם הנדן, בתוך
קופסא. פרסמתי מודעה בעיתון אבל אף אחד לא בא, אז שמרתי
אותה."
"זו סיבה לקרוא מודעות בעיתון," מלמלה. "הסכין מאוד יפה," אמרה
והחזירה לי אותה. המלצר הביא את הקפוצ'ינו.
כאשר סיימנו ושילמתי, טיילנו לאורך הטיילת. דיברנו על ספרים,
על החיים וכל מיני נושאים מעניינים. ניקורה הייתה בת שיחה ממש
מעניינת.
"אתה יודע, אני קצת מקנאה בך," אמרה לי.
"למה?" שאלתי. "החיים שלי די דפוקים. תודה בכל זאת."
"טוב, אתה אוהב את אליס. ממש אוהב אותה. וגם יש לך הורים, הם
אוהבים אותך," אמרה. "אותי אף אחד לא אוהב באמת."
"בטח יש מישהו..." התחלתי, "ואת בחורה ממש מדהימה."
"אתה נמשך אליי, ילד," אמרה בחיבה, "אבל עדיין מאוהב בטרוף
באליס."
התעשתתי. "איך את יודעת שאני אוהב את אליס?"
"ראיתי אותך מסתכל עליה בסיור שלכם. אי אפשר לטעות בדברים
כאלו. חוץ מזה, אתה לא יכול לשקר עכשיו בענייני הרגש, שכחת?"
צחקתי. "את צודקת. אבל לא ראיתי אותך."
"הטירה די חשוכה, אתה יודע," אמרה בחיוך, "והחושך מסתיר סודות
רבים."
השתררה שתיקה נעימה בינינו. אני ידעתי כמה שתיקות כאלו עשויות
להיות מלאות בתוכן.
"בוא איתי, יש לי הפתעה בשבילך," אמרה לפתע והחלה להוביל אותי
בידי מהטיילת אל המצוק שנשק למים.
"תעצום עיניים," אמרה לי.
"יש כאן הרבה סלעים, אני עוד אפול," מלמלתי.
"פשוט תבטח בי," אמרה. עצמתי עיניים והובלתי בחשש על ידיה. היא
הובילה אותי בזיגזגים, כנראה כי עקפה אבנים. הרוח נשאה איתה
טיפות מלוחות מהים והתחיל להיות קריר.
"לאן את מובילה אותי?" שאלתי.
"הפתעה," אמרה בשקט ואז עצרה. "אל תזוז. ואל תפתח את העיניים."
עמדתי שם זמן מה, מרגיש די מטופש. ואז הרגשתי את מגע ידה על
כתפי והיא הובילה אותי ואז לפתע לא הרגשתי יותר את הרוח.  היא
המשיכה להוביל אותי זמן מה ואז עצרנו.
"אתה יכול לפתוח את העיניים," אמרה לי. פתחתי אותן ולא ראיתי
כלום. היה חשוך מידי.
"איפה אנחנו?" שאלתי.
"במערה שנמצאת במצוק," ענתה. "אנואי מון? את יכולה לגשת הנה?"
אמרה פתאום.
"מה?" פלטתי. "מי זו אנואי מון?"
"אני," שמעתי את קולה של אליס. פנס הודלק ואורו כוון לרצפה.
באור המועט ראיתי את אליס עומדת, מכוונת פנס לרצפה ומביטה בי
בשלווה. המהמתי כמה הברות שלא יכולתי לזהות והסמקתי. שמחתי
שחשוך ולא רואים.
"אתה לא צריך להסמיק, סלומון," אמרה ניקורה.
"אבל... אבל..." מלמלתי, "למה את קוראת לה אנואי מון?"
"זה שמי האמיתי, סלומון, וגם התואר שלי," אמרה בשלווה.
"אני לא מבין," מלמלתי. "תכננת את זה מההתחלה, ניקורה?"
"זו ארואי ניקורה," אמרה אליס-אנואי מון באיום.
"הוא לא ידע, אנואי מון," אמרה ניקורה בשלווה. "בכל מיקרה, אני
רוצה שתיתן לי את הסכין."
"למה?" שאלתי.
"היא שלי. אני נחשבת לארואי בקרב הערפדים. לפני חמישים שנה אדם
נתן לי אותה במתנה. הוא אהב אותי. אבל הוא נרצח, לפני שיכולתי
להציל אותו," אמרה ניקורה בקול חסר רגש. "אני אהבתי אותו.
מישהו מבין הערפדים הצליח לגנוב אותה ולזרוק אותה לים ככול
הנראה. אתה מצאת אותה."
הקשבתי בהלם. "אז את ערפדית, ארואי ניקורה?"
"ללא ספק," ענתה ניקורה בחיוך. ואז המוח שלי יצא מקיפאונו
והתחיל לעבוד שוב. "אז הטירה ודאי שייכת לך. לא?"
"באופן חלקי. אני ראש האגודה בטירה הזו. יש אגודה מסויימת
לערפדים, פשוט כדי למנוע את ההיכחדות שלנו. יש לך שאלות
נוספות?" אמרה בשלווה.
"כן," עניתי. זה היה מצב שתמיד רציתי ולא רציתי להיות בו.
רציתי לשאול כל כך הרבה. אבל כאשר פתחתי את פי יצאה מתוכו שאלה
טיפשית למדי. "מה זה אומר ארואי?"
"ברבות השנים הערפדים פיתחו שפה משלהם," הסבירה ניקורה בשלווה.
"אנחנו מוצאים את זה הרבה יותר נוח, פרט לכך שהשפה מאוד פשוטה.
בכל מיקרה, ארואי זה התואר שלי וזה אומר 'ראש האגודה', בתרגום
גס. עכשיו, מה עם הסכין?"
נתתי לה את הסכין. "רגע, וגם אליס, זאת אומרת אנואי מון, היא
ערפדית?"
"אכן," אישרה אליס-אנואי מון.
"אז איך זה שלא נשרפת בשמש?" שאלתי בפליאה.
"ערפדים לא נשרפים בשמש, סלומון, הם רק נחלשים," הסבירה אליס.
"אתה אוהב את אנואי מון, לא כן?" שאלה ניקורה.
"כן," אמרתי בייאוש. הגעתי למסקנה שאסיים את חיי במערה זו ככל
הנראה.
אנואי מון התיישבה לידי והעבירה אצבע על לחיי. "הוא באמת
חמוד," אמרה. "תמיד חיבבתי אותו."
הבטתי בא בהלם. זה היה יותר מידי. "אתן הולכות לשתות לי את
הדם?" שאלתי.
"לא..." אמרה אנואי מון. "אני לא אעשה את זה למישהו שאני
אוהבת. פרט לכך, זה יהיה בזבוז להרוג כישרון חמוד שכמותך."
"אז את... את..." מלמלתי בהלם. "בחיי, זה יותר מידי."
"בלבלת את הילד לגמרי," אמרה ניקורה. "אנחנו צריכות לעשות איתו
משהו עד הבוקר, לא?"
"למה את מתכוונת? את רוצה להפוך אותי לערפד?" שאלתי.
"אתה חכם מהרגיל," התמוגגה ניקורה. "זה יהיה חבל לבזבז אותך
סתם. לא כול אדם ניתן להפוך לערפד."
"לא?" שאלתי בפליאה.
"אפשר," אמרה אנואי מון, "אבל הם לא ישרדו זמן רב. האישיות
שלהם תתמוטט. הם צריכים להיות בעלי סוג מסוים של אישיות כדי
לשרוד."
"הערפדים נכחדים מהעולם," אמרה ניקורה, "אז צריך להרבות אותנו
קצת, את לא חושבת אנואי מון?"
"או כן..." אמרה אנואי מון וצחקקה. "ללא ספק. במיוחד חמודים
כמוהו."
"את מאוהבת יותר מידי," מלמלה ניקורה.
"גם אני," אמרתי. "בכל מיקרה, מה תעשו לי?"
אנואי מון וניקורה החליפו מבטים. ניקורה כיבתה את הפנס. אנואי
מון חיבקה אותי ואמרה: "מה שזה לא יהיה, אתה תאהב את זה,"
ונישקה אותי.

פקחתי את עיני על המיטה והתיישבתי. לא יתכן שכל זה היה חלום.
זה היה כל כך מציאותי. הטעם של הקפוצ'ינו שוקו-וניל עדיין עמד
לי בפה. מצד שני, לא. זה היה טעם מגעיל שנשאר אחרי שישנים
הרבה. חבל, החלום היה באמת יפה. מוזר איך דברים יכולים להתגלגל
בראש.
"סלומון, ארוחת בוקר!" שמעתי את אימא שלי צועקת מלמטה. באמת
ישנתי הרבה. פיהקתי, התרוממתי ופתחתי את הדלת. על הידית הייתה
תלויה סכין, דומה לזו שפעם מצאתי על החוף. על הידית היה כתוב:
'ברוך הבא לאגודה.'