היום בבוקר יצאתי למחסום, הייתי לחוץ-בית מאיזו שהיא סיבה לא
מובנת.
דווקא מזג אויר נעים לתקופה זו של השנה. אולי בגלל שזה החרמון.
זה די מובן מאליו שיהיה נעים בחרמון בזמן שבשאר הארץ חם, או
איך שאני קורא לזה - "בכדור הארץ".
אמרו לי שההסעה תצא היום בשעה 12 בצהריים, אז כמובן שמיהרתי
למחסום כבר בשעה 7 וחצי בבוקר, ככה שתהיה לי איזו שעה להחליט
אם זה חכם לתפוס טרמפים או שמחר יכתבו עלי בעיתון: "חייל צה"ל
יצא הביתה ולא שב", "עוד נאמר מחיילי המוצב שהחייל היה צריך
להגיע דחוף הביתה עקב סיבה אישית חשובה".
חשובה בטיח. סתם כאב לי לצאת ב-12 בצהריים.
עברה איזו חצי שעה של יאוש במחסום, וכבר התחלתי להראות סימנים
של חזרה לבית האבן השני שלי, אבל אז בדיוק הגיחה לה מכונית
לבנה.
"לאן?" שאלתי. ענה לי הנגד הדרוזי: "למג'דל". יאללה. זה יקרב
אותי עוד איזה קילומטר למטרה... עליתי. ברור שעליתי. למה שאני
אמשיך לעמוד שם?
עברה לה רבע שעה של שתיקה מעורבת בסיפוק של 'עשיתי עוד צעד קטן
מהמחסום - צעד גדול הביתה!'
הגעתי למחסום. השתהיתי רגע קט כדי להבין למה גם הנגד הדרוזי
יוצא מהרכב. הרי הוא אמר לי שהוא ממשיך למג'דל.
הוא רק משתין. מובן מאליו שאם ממשיכים בנסיעה וצריך ללכת, אז
צריך ללכת!
גם אני צריך, האמת.
ניגשתי. הסתכלתי ימינה ושמאלה, כמו שלמדתי בשיעורי זה"ב,
ובדיוק כשהסתכלתי שמאלה, שיירה של מכוניות מכובדות הגיעה.
פיספסתי את הסובארו פשע. "לא נורא. זה בטח של ערבים..."
הג'אסטי גם לא הייתה כזו מציאה. וכמו מתוך סרט עם תעתועי מדבר,
ברקע הגיחה לה פיג'ו 306 שחורה וחדישה. הולך? ברור שהולך!
"לאן?" שאלתי. "לקריית שמונה", ענה הבחור המזוקן המגניב עם
משקפי השמש של ארמני.
הכל בא בהזמנה. אולי בגלל שאתמול בלילה ראיתי פעם ראשונה בחיי
כוכב נופל. מובן מאליו שביקשתי משאלה.
משאלה לא גדולה. כי פעם בטלויזיה אמרו שאם אתה מבקש דברים
מוגזמים מדי, אתה לא תקבל אותם. אז ביקשתי שיהיה לי טרמפ
מהסרטים עם איזה מילואימניק. זה היה הכי מובן מאליו.
הגעתי בצהרים לחברה שלי. נפרדנו. הייתי צריך לבקש משאלה אחרת,
כנראה. אבל הכל היה כל כך מובן מאליו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.