שוב היא מאחרת! כבר שעה שאני עומד פה בחום הזה והיא עוד לא
כאן. למה היא תמיד עושה לי את זה?! למה?
כבר חצי שנה שאנחנו ביחד והיא תמיד מאחרת. אני נזכר בפעם
הראשונה שקבענו: היינו אמורים ללכת לסרט. חיכיתי לה חצי שעה
בחוץ, בגשם והיא לא הגיעה. אחרי זה היא התקשרה ואמרה שהיא
מצטערת. אני כבר לא זוכר מה היא אמרה, אבל כמובן שהייתה לה
סיבה מוצדקת וסלחתי לה. אני זוכר שחשבתי שזה חד-פעמי ואז חשבתי
שאני מוכן לחכות לה חצי שעה. בסופו של דבר היא באמת שווה את
זה.
עכשיו זה חצי שנה שאני מחכה לה. כל פעם מחדש אני מחכה לה. ומה
נשאר לי לעשות? בעצם אני עדיין לא אמרתי לה שאני אוהב אותה.
אני בטוח שהיא מחכה לזה.
בדרך כלל אין לי בעיה להגיד את המילים, אבל הפעם הרגשתי שאני
צריך להתנגד לזה. האהבה הזאת "הורגת" אותי כל פעם מחדש.
הפעם ההיא שהתאהבתי... טוב. מה זה משנה עכשיו?! זה לא יהיה
הוגן כלפיה להזכר בזה. זה היה נחמד, אבל כמו תמיד אם סוף
עצוב.
ואולי אני כן אוהב אותה?
אולי אני אוהב אותה? אחרת למה אני מחכה לה כבר חצי שנה. ועכשיו
זה מטריד אותי, ועדיין לא הלכתי הביתה רק כי אני רוצה לראות
אותה. למה? למה כל אלה?!
טוב. מספיק! הנה היא באה.

-היי! אני אוהב אותך.
-גם אני.

נראה לי שהיא באמת התכוונה לזה... והמבט המצטער הזה. נראה לי
שלא ראיתי אותו קודם, והייתה סיבה. כנראה אני הייתי אשם.

-אני מצטער...

-תפסיק עם המילים. בוא נלך לאכול. האוכל לא מחכה, אפילו
במסעדות.