השקט שאופף את החדר מילא את נשמתה, לאט-לאט ממלא את הריקות
שבתוך החדר הקטן.
החדר הקטן והמלוכלך, החדר בו היא חיה.

השקט מנע ממנה לזוז; היא נשארה מורכנת מעל המיטה, ידיה אוחזות
אחת את השנייה בתפילה שקטה.
השקט המשיך להחשיך את החדר חסר החלונות, והילדה המשיכה עם שלה;
ממלמלת מילים לשיר לא מוכר.
ממלמלת את המנגינה שניגנו אותה לפני שנים חסרות גיל.

עיניים לבנות נפתחו אט-אט, מנסות לקרוא את העולם החשוך לפניהם.
החושך כבר היה מבורך, ידוע, מוכר. לא הייתה דרך לשנות זאת,
ולילדה לא היה את הרצון לנסות.
היא הרכינה את ראשה על הציפוי המלוכלך של המיטה; דמעות שחורות
הורסות את האיפור הדק על פניה.

מאחוריה צעדים חזקים ובטוחים עצרו מול דלתה, לאט פותחות את
מנעול הבריח על הדלת מבחוץ.
הדלת נפתחה ואור מסנוור אנס את האפלה התמידית - הורס את יופיה
היחודי.
הצעדים התקרבו ויד חזקה עטפה את כתפה הימיני, היד היותר-גדולה
עוטפת את העור הדק באגרסיביות, לוחצת חזק על הגוף הזעיר
מתחתה.

"קומי", הציווי נהגה בקול שקט יחסית לפעמים הקודמות והילדה קמה
לאט, מקווה בליבה שלמורת הפעמים הקודמות - הפעם תהיה שונה,
יותר טובה.
"מי את? מה את?", השאלה נשארה תלוייה באוויר בזמן שהידיים
החזקות דחפו אותה חזק על המיטה.
הילדה נאנחה בעצב; הפעם הזאת לא תהיה שונה כלל.

היד תפסה את שיערה הבלונדיני המלוכלך, מרימה את פרצופה עד שאפם
התנגשו.
"מי את?!" הקול היה תובעני, הקול לא היה סימפטי.

"אני..." קולה היה צרוד מאי-שימוש. כבר שלושה חודשים לא אמרה
מילה. שלושה חודשים מאז שהיא נעלמה.
"אני..." היא חזרה ואמרה בקולה הצרוד, "אני... מי שאני".

הצעקות שבאו אחרי הווידוי של הנערה הצעירה חילחלו פחד בליבי
האנשים מסביב לתא בה היא חייה.

דם התפרס על המצעים המלוכלכים של מיטתה הקטנה. אם אפשר היה
לקרוא למזרון הקשוח מיטה, בכלל.
הדם התערבב בנוזלו של האיש מעליה.

"את שום דבר!" הוא צעק, אונס אותה בפראות שוב ושוב.
הצעקות שיצאו מפיה הצגה ותו לא. עינייה הלבנות מביאות שום
תחושה; לא של כאב, לא של תשוקה.

הוא עזב במהירות אחר כך, נוטש אותה לבד על המצעים המלוכלכים,
כשעינייה דומעות שמעות שחורות על רקע לבן.
מנגינה מנגנת מאחורה; מנגינה של שנים לא מוכרות, שנים שהיא לא
תכיר, שנים שהיא לא תרגיש.

האנחה שיצאה מפיה בזמן שסידרה את שמלתה כמעט ולא נשמע, ורק הצל
שלה מקשיב לה ולאט מרכין את ראשו ביחד איתה כאות תפילה.
תפילה למה?