ישבנו בגינה הקטנה בקדמת הבית ודיברנו. השכנים מסביב צעקו,
מוזיקה רועשת, נביחות כלבים, טלפונים, מכוניות נוסעות וחוזרות,
ריח של אוכל באוויר.
דיברנו על שטויות, דיברנו על דברים ברומו של עולם תוך עישון
סיגריות, לגימת יין ואמירת חוכמות חוזרות ונשנות שנועדו לעורר
הערצה באוזני טיפשים. הסיגריות, כרגיל, נגמרו באמצע והיין היה
טוב, יין שנועד לחמם את החך ואת הלב. היין, שגרת החיים והשעה
המיוחדת לפני השקיעה החריפו בנו את המלנכוליה והציניות
המתבקשות.
דיברנו על הכבוד האבוד, על המאבק העיקש והסיזיפי ועל איך
מרגישים אנו כאוגרים בגלגל. דיברנו על המלחמות, הרי אי אפשר
בלי זה. דיברנו על הרע ועל הטוב שזקוק לו כנרקומן למנת סם.
דיברנו על היופי והכיעור. דיברנו על החיים ועל המוות. דיברנו
על החיים והמתים. דיברנו על אלה שפוחדים מהמתים. אמרנו שמהחיים
צריך לפחד יותר.                                
דיברנו בנחת על העבר, דיברנו בחוסר נחת על ההווה ובפחד גדול על
העתיד. תמיד ידענו שהעתיד מפחיד. מפחיד את כולם, כואב כפצע
פתוח לנצח אבל מרפא הכול.
דיברנו על הנעורים ועל הזקנה. אמרנו שלא נזדקן לעולם, למרות
שעמוק בתוכנו כבר ידענו שהנעורים הם מחלה שחולפת מהר מידי,
והזקנה היא מחלה חשוכת מרפא.
דיברנו על האהבה. הרגש הנפלא, הנצחי והנעלה, הזול והמאוס הזה.
וגם על השנאה שבא בעקבותיו ככלב אחר בעליו. דיברנו על הגנבים,
המושחתים, הסוטים, הטיפשים... אמרנו שבחיים לא נהיה כאלה. בתוך
תוכנו ידענו שנהיה. אמרנו שאנחנו טובים, אמרנו שהחברה היא
המשחיתה אותנו. אמרנו שהחברה זה אנחנו. אמרנו נהיה שונים, לא
נלך בעדר. אמרנו, ויצרנו עדר חדש.  וכך דיברנו, איש-איש מדבר
ומקשיב רק לעצמו. מקשיב ולא מבין. הרי כל כך קל להבין אחרים,
אז מדוע כל כך קשה להבין את עצמנו? דיברנו על שטויות וצחקנו.
דיברנו על שטויות ובכינו מבפנים. דיברנו הרבה, עד שלא נשאר עוד
מה לומר. סימנו את היין, ופתאום שקט מוחלט השתרר בחוץ, דממת
מוות. הרגשתי את  הזמן עוצר מלכת, את הבדידות אוחזת בי בידיה
הקפואות, כאילו מישהו בא ועקר לי את הלב בבת אחת עם צבתות
ברזל. הישרתי מבטי לשמי הלילה. העננים התפזרו וראיתי שני
ירחים, אדומים כדם. הבנתי שזהו סוף העולם.  

21/12/2001