הרחוב היה חשוך ושומם, אך זה מצב שבו הורגלתי זה מכבר. הלכתי
לאיטי בחזרה לדירתי הקטנה והמוזנחת, הרי לא היה לי למה למהר.
תמיד אומרים שהכל פה שוקק חיים, אך אני חשתי כפרוש מן החברה,
ההולך ברחוב שהשקט בו כמו עוטף אותך בתחושת בדידות עכורה.

ראיתי אותה כשראשי ריק אך חדור תסכול ועצבות מסוימת, מרחוק,
בהליכה מתונה וחרישית מבלי שתבחין בי. מבלי שאדע את הסיבה
המשכתי ללכת אחריה, מנסה לבחון את דמותה באור הנותר. בחורה
מושכת, בלתי מושגת, בזאת לא היה ספק.

היא עצרה לפתע, כשפלוני פסע לעברה על המדרכה. בעוד היא עומדת
ומדברת איתו, נעמדתי גם אני מאחורי עץ-שיח גדול, נועץ עיניי
בשניהם כשצמרמורת עוברת בגבי וחום עוטף את גופי. הם נפרדו
בחיוך, ופלוני המשיך בדרכו ממש מולי. בלי לתהות, המשכתי ללכת
בעקבותיה, מסתכל לרגע על פלוני שהתקדם לעברי, ומיד משפיל את
מבטי המשתומם וחסר הכוונות.

הוא עבר אותי, והרגשתי בתוכי שמשהו חייב לקרות. הרחבתי את
צעדיי ולא הסרתי את מבטי ממנה. זיעה קרה החלה לעטות את פניי
וצווארי. בעיניים גדולות ומפוחדות הסתכלתי עליה, ואני בטוח
שהיא הבחינה בכך כשהסתובבה לאחור. לא ראיתי אותה מימיי, אך על
זאת לא חשבתי באותו רגע.  הליכתה נעשתה קצובה יותר ורגליי
התאימו את עצמן להליכתה. משהו גאה בי. את הריקנות מילא משהו
אחר, וצמרמורת נוספת עברה בי, מנסה להתריע אך אין לה קול. היא
הסתובבה לעברי שוב , הפעם מבחינה בי בבירור. אז הרגשתי שזה
בלתי נמנע.
הסתכלתי סביבי לשנייה בפיזור נפש, וכבר ידי הגיעה אליה, לופתת
בחוזקה את זרועה.

בערפול חושים הטלתי אותה בכוח על האדמה הקשה, בגן הריק מאדם.
שמעתי אותה צועקת לעברי בלי קול, מתחננת, ואני מתחת לסף ההכרה,
כמו לא יכול להפסיק, קורע את חולצתה ממנה ומנסה להמשיך, אך היא
חזקה ממני.

לא הרגשתי כשהיכיתי אותה. בצורה ממוכנת ניסיתי לפסק את רגליה
שסוגרו בעדי. רציתי רק לגמור עם זה, עם הכל, בעוד אני שומע את
הקולות האלה שזועקים עמוק בתוכי, מייסרים אותי, ואינני מרגיש
כשאני מכה אותה שוב.

הקולות מפלחים את תוכי ואני שב ומכה אותה. טיפות דם על ידיי...
והנה הם שותקים.
והשקט מכסה הכל, מתגבר על הכל. ואני מסתכל עליה. דמעות נופלות
מפניי אליה, והיא לא זעה. היא ללא רוח חיים.


21 אפריל 2000