הסיפור הקצר (למדי) הראשון שלי. תרגישו חופשי לקרוא ולתת דעה.

זה מכבר שאני חושב על כל האנשים שעולים בבוקר על 361. הרבה
פרצופים שמאחוריהם מסתתר איזה סוד פרטי וסיפור מרתק. כל אחד
הוא ספר בפני עצמו עם קורותיו שלו. חלקם יוכלו להיפתח כמו
יומן. אחרים ייסגרו עם מנעול, ירחיקו כל אחד שיעז וירצה
להתקרב.
אני מתיישב לי במרכז 361, ממתין שאיזה אחת תבוא ותשב לידי.
במקומה בא דווקא אדם מבוגר עם שפם, מתיישב ומניח את התיק על
הרצפה בין רגליו. הוא נאנח. חם בחוץ וקר בפנים. הוא אדם גדול
ועייף, ניכר בו שהרגיעה שבאי-עשיית דבר בעל כורחו נוחה לו
עכשיו. אני תוהה בן כמה הוא ומה יש לו בלב, האם יש לו מועקה
גדולה, מה סיפורו ומאיפה הוא בא. למה הוא בכלל עלה על 361.
לבוש לעייפה בחולצת כפתורים דהויה, לא היה לו הכח להכניסה לתוך
המכנס. סנדלים עם כפות רגליים תואמות. יכול להיות שהוא נוסע
כדי לפגוש חבר בערי הסביבה, יכול להיות שהוא גר בהם, יכול
שבילה את הלילה אצל המאהבת בעיר, יכול להיות שיש לו סידורים
לעשות בלשכת התעסוקה המחוזית ויכול להיות שהוא פשוט נוסע
לעבודה.
אני מניח את הברך שלי על גב הכסא שמולי, בעוד הוא, בשל גודלו,
פולש עם ברכו שלו לתחומי. שיהיה. הוא לא באמת מפריע. הרבה
חיילים עלו, הם עומדים. אנחנו זזים. סיבוב חד ימינה ועוד אחד
שמאלה ואחרון לשמאל ואנחנו על הראשי.
רשת ג'. דיבורים. מוזיקה. חלון. כפרים. מכוניות. בתים. צלצול
פעמון. צורית וגילון. האיש הגדול קם ממקומו ויורד. יכול להיות
מנהל תחנת הדלק. את מקומו תופסת חאקי מחוייכת. לא מבזבזת זמן
ועוצמת עיניים. עורה שחום, שערה שחור, מתולתל במיוחד. המדים
גוהצו לתחילת השבוע. היא נוסעת רחוק. אולי למרכז.
היא כבר חולמת, יושבת בכסא במין שלווה פשוטה. ראש שמוט שמאלה.
אני חושב על הרגע בו אצטרך להעיר אותה. תווי פניה, כל כולה -
נוחות. כאילו מנותקת מהסביבה, שואבת מתוך עצמה ורק משם. לא
צריכה דבר, לא רוצה דבר. פשוט כך.
אני מוריד את הברך ומרים את הגב, נמתח, מסובב את הצוואר ומביט
בחלון. 180 מעלות. מביט בה - כל-כך שלווה. לא נעיר אותה עכשיו.
נעבור הצומת, נרד במרכזית. היא יודעת שאין מה לדאוג. היא
ממשיכה עוד דרומה. תתעורר כשתגיע. אין דבר. זה שווה את זה. נשב
ונמתין.  
באמצע הדרך היא פותחת עיניים, משפשפת עם פרק היד. עוד לא שם.
חזרי לישון, יש עוד זמן. כשנגיע את תדעי.  
לא. היא ערה ועינייה פתוחות לרווחה. עדיין שלווה, מתנהלת לאט.
ואני מתלבט אם לרדת, הרי היא ערה. האם היא יכולה לנחש שאני
נמצא איתה בגללה? לא חושב. לא חשוב, נמשיך, עוד מעט מגיעים.
שוקל לדבר, לזרוק לה מילה, מה יש להפסיד. ושוב זה חוזר. אותה
תהייה. מסובב את הראש לחלון. הרגש בלב שוב עולה - הוא מוכר ולא
זר. אני רוצה אבל נמנע - מה הגורם לא אדע.
הגענו, ירדנו והיא כבר הולכת, מחפשת את התחנה הבאה לדרכה. אני
מחפש תחנה ל-361 הבא. מתיישב, מחכה שתבוא.