"זו ההתמכרות שלי". אני מנסה להסביר לה, בעודה מתנצלת בפעם המי
- יודע - כמה על הטרחה שהיא כביכול גורמת לי.
"את מבינה," אני מוסיפה, "נסיעות זה השקט שלי. חודש או חודשיים
אחרי שהשתחררתי, כשעוד חיפשתי את עצמי, היה איזשהו יום שהייתי
משועממת עד מוות. התקשרתי לחברה טובה שלי, אמרתי לה: 'יורדים
לאילת לאכול צוהריים ולחזור. את בעניין?' היא כמובן הסכימה כי
הייתה מטורפת כמוני, וכנראה כמעט באותה מידת שעמום. יצאנו
בבוקר, נסענו לאילת, אכלנו מקדונלדס וחזרנו הביתה שמחות וטובות
לב." היא הביטה בי בתדהמה.
"את עובדת עלי..." חייכה.
"לא..." עניתי בגיחוך.
"את לא נורמאלית!" היא צעקה מחויכת והגבירה שוב את המוסיקה.
היא לא הראשונה, ולבטח לא האחרונה שהעלתה שאלה זו לאוויר.
הנסיעות בחיי הן הגורם המרכזי לדברים רבים שהתרחשו ועוד יקרו
במשך הזמן. טובים ורעים כאחד.
ישנן דרכים אותן אני נוסעת כמו מתוך חלום. לעיתים נדמה לי שאת
כף ידי איני מכירה כפי שאת הכבישים הקבועים, שאני מתפתה לא פעם
לקרוא להם - שלי. בשעות הקטנות של הלילה, כאשר מכוניות ספורות
על הכביש. הדרך הופכת לחלק בלתי נפרד ממני. כמוני - מסתעפת,
מלאה בשלטי עצור ורמזורים. חלקם ירוקים, כתומים, אדומים.
לעיתים רחבה, ולעיתים לא ניתן אפילו לעצור בשוליים. לעיתים
מהירה מדי, ולעיתים עמוסה בשבילים משובשים דרך הרים, עיקולים
מפחידים שאינם מוארים.
זו הייתה הנסיעה הראשונה שלנו לבד. היא לא הכירה אותי אז. לא
באמת. גם היום נדמה ושכחה את המעט שידעה. או אולי זוכרת מדי.
ניחוחותיו המתוקים של החטא המתקרב אפפו את הרכב. היינו
כמסוממות. השתיקה הוסיפה למתח שהפך את האוויר למוצק. כל גופי
רעד בסתר. ידי קפאו על ההגה. דפיקות הלב המהירות של לבי הפכו
לפעימה מתמשכת.
זו דווקא דרך קצרה. לו היה מוקדם יותר לבטח היינו נוסעות
למטולה. להתבונן בנוף המשתק. להרגיש לרגע, שם, בקור, בזמן אחר.
אלמלא הייתי ביישנית תחת מעטה האדישות שניסיתי ללבוש באותה
התקופה, אולי כבר היינו שם. אולי כבר הייתי עוצרת את הרכב בצד
הדרך ומבצעת בה את זממי. כפי שראיתי בחלומותיי פעמים רבות כל
כך. כפי שאיני מסוגלת לעשות אף פעם.
הגנבתי מבטים לכיוונה. מנסה שתבחין - לא תבחין עד כמה אני
חושקת בה. קיוויתי שתסתכל עלי, תחייך, ותתכופף לנשק. בהיתי
באוויר ובניתי לעצמי תסריטים על כל שיכול לקרות. על ההווה
ברכב, על העתיד הקרוב בביתה. העמדתי מצלמות, תכננתי את
הפריימים בכובד ראש. דיברתי עם השחקניות בראשי, נותנת להן
הוראות בימוי מדויקות. אך אפילו בדמיון היה קשה לי לגרום להן
לעשות כרצוני.
המשכנו לנסוע בשתיקה רועמת. מדי פעם זורקות לאוויר פיסות מידע
חסרות משמעות לחלוטין על עצמנו. המוסיקה שהתנגנה ברקע הייתה
שטיח לרגלינו. דאגה שנתחמם. שנרגיש בבית. שחס וחלילה לא יהיה
לנו קר. ייתכן והצליחה מעט להפיג את הניכור שנדמה ושרר בינינו,
למרות המעשים שהיו עתידים להתרחש, אליהם שתינו היינו מודעות.
צפצוף מכונית קטע את מחשבותיי. הרמזור עוד לא הספיק להתחלף, אך
הנהגים התל אביבים מכירים את תזמונם בעל - פה. יודעים לפני
שהרמזורים עצמם יודעים בדיוק מתי עומדים להתחלף. נהגים עם פתיל
קצר, מפחדים לפספס אפילו רגע קצר בחיים. במדינה הזו כולם
מרגישים שזמנם מדוד בשקיות מחוררות. נוזל עד שייגמר לפתע
בנסיעה באוטובוס, או בבית קפה.
הבית שלה כבר היה מרחק דקות ספורות. שתיינו ידענו מה מצפה לנו
בהמשך הערב ההזוי הזה. כל המעצורים, המחסומים, הרמזורים
האדומים, ייעלמו כלא היו. לפחות לכמה שעות. עצרתי את נשימתי.
הרגשתי את הבטן מתהפכת. כבר הכרתי את הרחוב בו היא גרה. האיתות
סימן שאנו כבר מרחק הליכה. כדי להתחיל ולחפש חנייה.
באופן מפתיע מצאנו. חנייה בכחול - לבן.
"את תקבלי דו"ח". היא אמרה לי.
"למה את חושבת?"
"כי אין לך תו חנייה." היא נאנחת.
"את אל תדאגי לי". חייכתי.
"טוב. זה הכסף שלך..." אמרה בשאת נפש.
"הכסף של אבא". תיקנתי אותה בגיחוך קל.
היא צחקה.
"אם זה ככה, אז בסדר..."
היא התחילה ללכת, ואני אחריה. מדברת בשקט לרגליי, מתחננת שלא
ייכשלו. מנסה להרגיע את עצמי. לא להראות את כל שעובר עלי.
שמחתי שיש לי את ציפורניי הנאמנות איתן אני יכולה להעסיק את
עצמי. אולי לשכוח את הרגע הזה בו אני נמצאת. את שאני הולכת
לעשות...
בחדר אפוף עשן לבן וסמיך מבאנגים מאולתרים, צללנו, מותירות
מאחוריינו את הפיכחות המרשעת. נכנענו לחלקים אחרים בגופינו.
כיבינו את הראש. השתקנו את הלב. יד מלטפת, שפתיים רכות, גוף זר
הופך למוכר במגע. משחק מקדים באיטיות מואצת הופך אט אט מרוך
עוטף ונקי, לכאב מחוספס. ריח וגוף מתערבבים. רגשות מעורבים
מרחפים באוויר מעלינו, ואנו מנסות להתעלם.
השמש החליטה להצטרף לריקוד. שלחה קרניים מאשימות דרך החלון.
נרגענו מחובקות והיא נרדמה. נלחמתי בדמעות אשר החלו מטפסות
במעלה הגון אל מול רגש הקרבה הגופני אשר חסר לי כל כך. לפני
שבועות ספורים ננטשתי לאנחות על ידי האחת. גם ברגע הזה סירבתי
להאמין שיש אחרות. הסתובבתי עם גבי אליה, מפחדת שאם אפול בקרב
זה, גופי יתחיל לרעוד והיא תבחין בכך. כמו במטה קסם, הסתובבה
אחרי וכרכה את זרועה על מותניי. כף ידה מונחת על הטבור. גל חום
עבר בי. הנחתי את כף ידי על שלה, ועצמתי את עיני. לרגע יכולתי
להאמין שזו אהבה.
ניצחתי בקרב באותו הערב כמו בעוד ערבים רבים לפניו ואחריו. עד
כדי שהדמעות הפסיקו לנסות. גם כאשר הייתי זקוקה להן ביותר.
ביום למחרת, לא רציתי לחזור הביתה. דחיתי את הקץ. החלטתי
להסתובב לי ברחבי תל אביב, השונה כל כך בשעות הערב המוקדמות.
ריחות השוק עוד עמדו באוויר. ולחצי מהרחובות לא ניתן להיכנס עם
רכב מכיוון זה או אחר, עקב תנועת האוטובוסים וחוקי תנועה
מגוחכים. אנשים מכל המינים והצורות הסתובבו ברחובות. אורזים
אוויר בחמישים אחוז הנחה. צידה לדרך.
הנסיעה חזרה הייתה שונה. אך היא לא אכזבה. הרגיעה אותי כהרגלה.
הכבישים חבקו אותי. קיבלו אותי לחיקם. הם כבר ידעו שאני אחת
משלהם. אפילו לפקקים לא היה הכוח לעצבן אותי. הבטתי בטור
האורות שהסתרך לשני הכיוונים. התמזג עם השיחים על כביש חיפה -
ת"א הישן, בדרך לכפר סבא. הבתים בצדדים מתקדמים והולכים לכיוון
הכביש עם השנים. לעיתים נדמה לי שזו אני שחולמת שהם אכן נמצאים
שם. רודפים אותי. מאיימים על זמן האיכות ועל נוכחותם הייחודית
של הדרכים שלי.
המחלף בכניסה לכפר סבא הוא האהוב עלי מכל הילדים שלי המחכים
לי ברחביי הארץ. משטרת ישראל עדיין אינה אורבת בקצהו. לוחצת את
דוושת הגז לרצפה, מחכה לנקודה הנמוכה ביותר לפני העלייה,
ומתחילה ללחוץ מעט על הבלם. מחכה לראות אם יקבל את פני בברכה
האור הירוק, בכדי שאוכל להמשיך לשעוט קדימה במהירות, עד הפנייה
לרחוב וייצמן.
גל ירוק אכן הפתיע אותי לטובה. הדרך ניסתה לנחם אותי לאור
הבחילה שהחלה להתעורר כשהבנתי שלילה חד פעמי, לא מתחבר טוב
ללקסיקון שלי. פיניתי לי דרך בין אנשים חוצים ומכוניות חונות.
האטתי רק לכבוד פסי ההאטה שכבודם במקומם מונח. נכנסתי לרחוב
ההולנדי הקטן בו שוכן בייתי. כזו היא ארץ ישראל. מאמצת סגנונות
מכל רחבי בית התפוצות.
החניתי את הרכב. התעצבנתי שוב על השכן שמתנהג כאילו כל יום הוא
יום הולדתו, או שלפחות חצי רחוב בבעלותו. (דבר אשר אינו רחוק
מן המציאות...). העייפות החלה לשקוע. חיכיתי שהשיר שהתנגן
ברדיו יסתיים. דוממתי את המנוע. לקחתי את 120 הדיסקים שעוקבים
אחרי בכל רחבי הארץ. ויצאתי.
לקחתי נשימה עמוקה. סידרתי קצת את השיער. ועליתי במדרגות
לכיוון הדלת. הבטתי ברכב השקט, שהחזיר לי מבט עצוב של מכוניות
בודדות. לחשתי לו - "שששש. אל תדאג. אני עוד מעט אחזור. שנינו
צריכים קצת מנוחה." הוא חייך אליי בחזרה. צפצף לאות אישור. אתן
לו אולי בפעם הקרובה לבחור את שביל הבריחה. ידעתי שבעוד כמה
שעות כבר אכנע שוב לשירת הדרכים המהפנטת אותי בכל פעם מחדש. |