"אל תאכל הרבה", אמרה לי אמי, "היום אנחנו מוזמנים לסבתא. היא
מכינה את המרק שלה". מייד סגרתי את קופסת הבורקסים. כשסבתא שלי
מכינה את המרק המפורסם אסור לאכול הרבה בצהריים. סבתא שלי היא
טבחית מעולה. היא עושה קציצות נהדרות ותפוחי אדמה שנמסים בפה.
בערך פעמיים בשנה היא מכינה מרק אלוהי. זה בהחלט המאכל האהוב
עלי. זה המאכל היחיד שאכילתו משולה לחוויה רוחנית. ניחוחו
המשגע, המרקם שלו, והטעם.. או אלוהים איזה טעם נפלא!
"מתי נוסעים?", שאלתי את אמי.
"בשעה שבע בערב", ענתה והכניסה את הבורקסים למקרר. גם היא לא
אכלה הרבה. גם היא ציפתה למרק של סבתא. אמא ספרה לי שהמרק
ליווה אותה כל חייה. מאז שהיא זוכרת את עצמה תמיד היא חייה
בציפיה לאותו יום שבו אמא שלה תאמר: "כן, היום אני מכינה את
המרק". ביום שסבתא מכינה מרק אסור להפריע לה. אסור להתקשר
ואסור כמובן לבוא לבקר. היא לא נותנת לאיש לראות את תהליך
ההכנה. היא לא מגלה לאיש את המתכון הסודי.

בשעה שבע הגענו לבית של סבתא. מהמטבח הגיע הריח של המרק
האלוהי. ריח שמסוגל לרפא דיכאון. ריח שמסוגל להקים אדם משותק
מכיסא הגלגלים שלו. התיישבנו כולנו לשולחן וסבתא הגישה את
המרק. כל חברי המשפחה הנרגשים החלו לאכול מהמרק, קוראים קריאות
של הנאה ומחמיאים לסבתא אחרי כל טעימה. התענגנו על המרק זמן
שנראה מאוד ארוך, אך עם זאת קצר מדי. ישבנו עוד מספר שעות
ודיברנו. לאחר מכן חזרנו הביתה.

שבוע לאחר אותה ארוחה סבתא אושפזה בבית חולים. הרופא אמר שלא
נותר לה עוד זמן רב. כאשר ביקרנו אותה היא התקשתה לדבר, אך היה
לה משהו חשוב להגיד. היא החליטה לגלות סוף סוף, לאחר יותר
מחמישים שנה, את המתכון הסודי של המרק שלה. אם לא תגלה את
הסוד, המתכון ימות ביחד איתה, ואיש לא יוכל להנות שוב מהמרק.
סבתא סיפרה את סודה.

"כאשר היינו בגטו היה מחסור חמור במזון והיינו תמיד רעבים.
פרוסת לחם אחת ביום לא הספיקה לנו. היינו צריכים בשר. והבשר
היה מאוד יקר. לכן אני ואחותי זכרונה לברכה מצאנו דרך להשיג
בשר בזול. היינו מחפשים ילד יהודי רעב, ומפתים אותו לבוא אלינו
הביתה עם כמה פרוסות לחם שחסכנו. כאשר היה הילד נכנס אלינו,
היינו קופצים עליו והורגים אותו. אחר כך השתמשנו בבשר שלו כדי
להכין מרק. קראנו למרק 'יודן זופה'. במהלך המלחמה הכנו 'יודן
זופה' עשרות או אפילו מאות פעמים, וכך שרדנו. לאחר סוף המלחמה
באנו לפלשתינה ובנינו את הארץ. אבל כל כך התגעגענו לטעם הנפלא
של ה'יודן זופה'. יום אחד פשוט לא יכלתי יותר. הלכתי ורצחתי
במו ידי את אחד הפועלים, והכנתי ממנו מרק. טעמו היה נהדר. מאז
ועד היום לא הפסקתי עם המנהג. השתדלתי להמעיט את הבישולים
לפעמיים בשנה. אני מקווה שתסלחו לי."
לאחר שסיימה את הוידוי עיניה נעצמו. חשבתי שהיא מתה אבל היא רק
נרדמה.

בניגוד לדבריו של הרופא, חל שיפור במצבה של סבתא והיא שוחררה
חזרה הביתה. המשפחה בחרה להתעלם מהוידוי ולחיות את החיים
כרגיל. כך חלפו להם כמה חודשים, עד שהגיע חד הפסח. סבתא הזמינה
אותנו ל'סדר' ואמרה שיהיה מרק. כעת המשפחה החלה רועשת ורועמת.
כולם היו בטוחים שלאחר הוידוי סבתא תפסיק להכין מרק, ופתאום
היא מזמינה אותנו לארוחת 'יודן זופה'? אף אחד במשפחה לא רצה
להגיע. אף אחד חוץ ממני.

ביום של ה'סדר' הגעתי לבדי לבית של סבתא. דפקתי על הדלת והיא
נפתחה מעוצמת הדפיקה. כנראה סבתא שכחה לסגור אותה. נכנסתי
פנימה ומייד הרחתי את ריח המרק המוכר. סיר גדול עמד במטבח על
אש של שבת והניחוח הטריף אותי.
לא מצאתי את סבתא בשום מקום בבית. מעניין לאן היא הלכה ולמה
הדלת היתה פתוחה. לא משנה הריח הזה של המרק.. אני חייב לאכול
קצת. לקחתי לי צלחת מהמרק ואכלתי. זה היה מעולה. אכלתי עוד מנה
ואחריה עוד מנה. לא יכלתי להפסיק לאכול. זה היה כל כך טעים.
המשכתי לאכול עוד ועוד במשך שעות רבות. בערך בארבע בבוקר, לאחר
שאכלתי כמויות לא אנושיות, הגעתי כבר לסוף המרק ושפכתי ישירות
מהסיר לצלחת. ואז כשהנחתי את הסיר ראיתי שדבוק משהו בתחתית. זה
היה פתק עטוף בנייר כסף. פתק מסבתא.
או אלוהים, היא בישלה את עצמה.