אש"ם או "תיאטרון בובות"/ עירד עתיר
[חדר ריק. במרכזו שולחן עגול. לידו יושב אלוהים על כיסא,
רגליים על השולחן וקורא עיתון.
לבוש בגדים מכובדים, מצועצעים, כל חזותו אומרת יראה. בעומק
הבמה מעין דיונה
שמאחוריה נראה אור אש מהבהב, זהו שער הגיהנום]
אלוהים: [לקהל] אה, כן, שלום. נו, איך ההצגה? משהו משהו? לא?
היה שווה לבוא? מוקדם מדי לשאול אתם אומרים. יודעים מי אני? לא
תאמינו. אני מי שאתם הכי הרבה חושבים עליו, אבל ברגע זה בדיוק
אני האחרון שאתם בכלל מעלים על דעתכם. רוצים רמז? די לחכימא
ברמיזא, מתוך הנחה שאתם באמת חכמים. חישבו רגע כשאתם הולכים אל
הים. הבנתם? לא? עוד פעם - הולכים אל הים. תאחדו את המילים
"אל" ו"הים" - מה תקבלו? נכון - אלוהים. אני אלוהים. תראו
אותי. לא מאמינים? לא נורא, אני כבר רגיל שלא מאמינים בי.
העיקר שאני מאמין בעצמי. והנה, אני פה. אני פה, ראשי פה וגם
הפופו פה. איפה היינו? אה, בעניין הים. אז מעניין שדווקא כשאתם
הולכים לים אתם אף פעם לא חושבים עלי. מה יש כבר לחשוב עלי,
אתם אומרים לעצמכם. מה הוא, אטרקציה כל כך מעניינת? אז הנה -
לעיניכם המשתאות, כאן עומד ומדבר אליכם אלוהיכם הגדול והנורא.
ואוי ואבוי אם לא תשמעו בקולו. בינינו - טוב שאתם לא חושבים
עלי כשאתם בים. יש שם הרבה דברים יותר מעניינים לראות - ילדים
חמודים משחקים, נוף, בחורות עם שדיים וישבן. מה אני? בסך הכל
אל אדיר ושדיי. הבחורות - אדירות עם שדיים אדירות. אז על מה
תסתכלו קודם ותחשבו? אין צורך בכלל לענות. [פאוזה] רגע רגע
רגע, מה חשבתם לעצמכם, שככה אלוהים באמת חושב את עצמו? כן,
נמושות קטנות וחסרות ערך? כן, מריונטות שלי? אני האל הכל יכול,
הגיבור והנורא, אלי כל העולם מתפלל ומבקש בקשות, משקיע ממיטב
זמנו במקום להשקיע בעצמו, שלא לדבר על הכסף האדיר, על
הטריליונים שהוא זורק בכל העולם עליי, במקום להשקיע את כספו
היקר בעצמו, ולפתח את עצמו ואת החברה בה הוא חי באפיקים יותר
פרקטיים. ואני מה? מראה לו את האחוריים שלי ותוקע תרועת נפיחה
בפרצופו. כן כל העולם מתפלל אלי! [בשקט] בעצם, כמעט כל העולם.
אבל אני בראתי אותו! ואתכם! ואת הים שאתם הולכים אליו ושוכחים
ממני שם! גם את התפילות שלכם אני כתבתי, כדי שתתפללו אלי! שום
דבר שאתם עושים לא בא מכם! הכל בא ממני! אני האל היחיד - אני
הדיקטטור הגדול! כך הצגתם אותי וכך אני. אתם יושבים, נרמסים,
עייפים מהחיים ומחכים אלפי שנים למשיח, אני נותן לכם פייג
באוזן ואצבע משולשת, אבל אני גם יכול בהינף הזרת להביא לכם
אותו. עכשיו, רוצים לראות? מפקפקים ביכולתי? זה שאינני מסוגל
לברוא אבן שלא אוכל להרים לא אומר שאינני יכול להביא לכם את
המשיח, במלוא תפארתו על חמור לבן. רוצים לראות? הנה! [מקליק
באצבעותיו. מופיע המשיח מצד שמאל של הבימה על חמור לבן מוזנח
ביותר, מלוכלך. החמור מופיע בריצה. המשיח נופל ממנו, החמור
גורר אותו קצת עם חבל. הוא צורח, החבל ניתק, החמור מטנף קצת את
הבמה ובורח. מאחורי המשיח מגיע גודו, לבוש נאה ביותר לעומת
המשיח].
אלוהים: מה זה? מה זה? יא חמור, לאן ברח החמור?! [קם ומשליך את
העיתון על הארץ]
המשיח: מה חמור? חמור?
אלוהים: חמור?! אתה קורא לי חמור? לאלוהיך אתה מעיז לקרוא
חמור?
המשיח: לא לא, התכוונתי לחמור... [מסתכל לכיוון שאליו החמור
ברח]
אלוהים: נו אז קדימה, צלייגר! תרוץ אחריו, הוא ברח! למה אתה
מחכה, יא פדלאה?
[החמור מופיע מימין הבמה בהליכה איטית. אלוהים מבחין בו וצועק]
אוי, הנה הוא, קדימה!
משיח: איפה?
אלוהים: שם, אוילם גוילם, שם! [המשיח מביט על החמור, רץ לעברו.
החמור שוב בורח. המשיח
דולק אחריו, כושל ארצה ונופל]
אלוהים: [בקול חנוק מכעס] נו קדימה! [המשיח רץ לצד שמאל עד
שנעלם מאחורי הקלעים. לפתע מופיע החמור שוב בריצה מצד שמאל של
הבמה לצד ימין. המשיח דולק אחריו. הוא כושל
ונופל שנית. החמור נמלט בטיסה. אלוהים צועק בשארית כוחותיו]
רוץ, רוץ אחריו!
המשיח: [קם] שאני ארוץ אחריו? שהוא ירוץ אחרי! אני כאן המשיח,
הוא סתם חמור! אני גואל העולם, אני מחולל הנסים, הוא סתם כלי
תחבורה!
אלוהים: תשתוק ותקשיב למה שאני אומר! את כל הנסים והנפלאות אני
מחולל! אתה רק כלי שבו אני משתמש כדי למשוך את בני האדם
להאמין! אתה שווה בדיוק כמו החמור שלך בעיניי! אני בראתי אותו,
ואני גם בראתי אותך. שניכם ברואיי, שניכם שווים, ללא יוצא מן
הכלל. עכשיו תרוץ ותמצא את החמור שלך! מהר, נו?!
המשיח: לא רוצה! אין לי כח אחרי כל המסע הזה עוד לרוץ אחרי
החמור שלי! שהוא ימצא אותי! חמור חמור, אייכה? ידע שור קונהו
וחמור אבוס בעליו!
אלוהים: "... ישראל לא ידע עמי לא התבונן..."
המשיח: יפה אלוהים. רואים שאתה מכיר קצת את התנ"ך. אבל זה לא
משכנע אותי לחפש את החמור שלי. למה נתת לי ולחמור לחכות כל כך
הרבה שנים?! לא פלא שהוא לבן - הוא הלבין! הזדקן! והתבלה שכבר
היה לו בקושי כח לסחוב אותי. לא חשוב. נו אז מה נשמע אלוהים,
הכל טוב? מסתדר? העולם הולך כמו שאתה רוצה?
אלוהים: העולם? נעלם... נעלם...
המשיח: [טופח על שכמו] דום! דום אני נאלם. נאלם דום לפניך,
אלוהים.
אלוהים: אתה יכול לקרוא לי בקיצור אלי.
המשיח: אה, בסדר. ולי אני מרשה שתקרא "שיחי". [לקהל] אם לא
הצגתי את עצמי, אז אני בכבודי ובעצמי, כן כן, המשיח. לא משנה
איך תקראו לי - משיח, ישו, מלך המשיח, משחת
שיניים, משחת נעליים, שיחי, בית שחי, שייח אינעל אבוק... בכל
אופן - אני גואל העולם שלו חיכיתם. מאכזב אתכם איך שאני נראה?
לא נורא, תתאכזבו מעוד הרבה דברים בחיים.
אלוהים: [לגודו] ומי כבודו, אם מותר לדעת?
גודו: מותר לדעת, אך אסור לשאול. אני גודו. מוכר לכם
מאיפושהו?
המשיח: אה, כן, כבודו... כבודו גודו... שמעתי עליך... מחכים
לגודו... סמואל בקט... אתה לא מהצגה אחרת במקרה?
גודו: מה זה משנה? כל ההצגות אותו דבר.
המשיח: כנראה הגעת למקום הלא נכון.
גודו: לא הגעתי להצגה, אז הגעתי לפה במקום. וחוץ מזה אני חושב,
שלי ולך יש שפה משותפת!
המשיח: בדיוק! גם השם שלך, יש לו קשר לאלוהים - גודו מזכיר את
"GOD".
גודו: אה, נכון. יש לי אם כך שם אלוהי. [לוחצים ידיים וטופחים
איש על שכם רעהו]
אלוהים: אה, מה זה? מישהו מתיימר לקחת את האלוהות לעצמו? אני
אלוהים, אם שכחתם.
גודו: [מדקלם] למלך המשיח נשב ונחכה בכל המקומות,
הרי יום אחד יגיע, כך כתוב אצלנו
במקורות.
אף על פי שימים ושנים אותו תעתוע יתמהמה
לו,
נאמין שאת זיו פניו נראה ביום בואו.
על חמור לבן הוא יגיע ממרחקים,
ואנו עצמנו אותו חמור, כך יש אומרים.
בינתיים כולנו נחכה בסבלנות שיבוא,
כי אז גם גודו יגיע איתו.
המשיח: בראבו! [המשיח ואלוהים מוחאים כף] והנה אנחנו פה! אתה
היית אמור להושיע, ואני אמור להושיע. ועכשיו כששנינו הגענו,
כולם מחכים שנושיע. אבל הנה רבותי, הגענו שנינו - וצר לנו
לאכזב אתכם, אבל אין בכוחנו לעשות דבר ולשנות את העולם כהוא
זה. יותר מדי שנים
העולם התקיים בלעדנו משנוכל להושיע. ועכשיו תאמרו, אנחנו נראים
לכם אנשים שיכולים להושיע? הוא אולי עוד איכשהו, אבל אני?
אנחנו בעצמנו מחכים לישועה.
גודו: בדיוק. וממי היא תבוא בדיוק?
המשיח: מה זאת אומרת ממי? ממך.
גודו: ממני?! מה הקשר שלי לכל זה?! בעצמך אמרת הרי שאני מהצגה
אחרת!
המשיח: נכון, אבל בכל זאת. דרך אגב, למה באמת חיכו לך שתי
מערכות שלמות ב"מחכים לגודו"
ולא הגעת, הא? למממה? למממה?
גודו: למה לא הגעתי? אה, פשוט כי שכחתי.
המשיח: מה שכחת, מה?
גודו: את הטקסט. סמואל בקט לא כתב לי שאני צריך להגיע. בעצם לא
כתב כלום. אפילו לא טקסט. אני בכלל לא אמור להופיע במחזה.
המשיח: אה, אז פתאום יש לך תירוצים?!
גודו: מה פתאום תירוצים! זה הרעיון של המחזה, שרק מחכים לי
ומחכים לי ואני לא מגיע.
המשיח: מחכים ומחכים ולא מגיע... לא נשמע לך אבסורד?
גודו: מי שמדבר, מחכים ומחכים ולא מגיע... וחוץ מזה, זה
תיאטרון האבסורד!
המשיח: אז מי הטיפשים הכסילים הגמורים האלה שמחכים לך? הם לא
חושבים שזה דבילי?!
גודו: לא יודע, אם כבר תשאל אתה, למה כל כך מחכים לך, ומה כל
כך בטוחים שתגיע?
המשיח: אבל הנה הגעתי! הגעתי!
גודו: המשיח קורא "הגעתי הגעתי", כמו ילד שאיחר לשיעור הראשון
בבית הספר והמחנכת רושמת לו חיסור, והוא מתריס לעומתה "אבל
הגעתי הגעתי" והיא לא מתייחסת אליו בכלל.
כן, הגעת. תגיד עכשיו בכנות, זאת הגעה? לזה אתה קורא "הגעתי"?
כמו איזה יורם שתי רגליים
שמאליות הגעת, אפילו החמור ברח לך!
המשיח: לזה אני כבר לא אחראי. תעביר את הטענות אליו [מצביע על
אלוהים]
אלוהים: [נבהל] מה, מה קרה? מה עשיתי? "הנני העני ממעש, נרעש
ונפחד מפחד יושב..."
גודו: תרגע, אלי, גם כן סיפור, תמיד כשנתקעים ואין הסבר למשהו,
מעבירים את הטענות יש למי? לאלוהים. מסכן אלוהים.
אלוהים: קרא לי אלי.
גודו: אלי, אלי, בסדר, מסכן אלי. תראה אותו - עומד כאן צנום,
כחוש, חדל אישים ומשענת קנה רצוץ. רחמנא לצלן.
אלוהים: אתה מוריד מערך אלוהיך?! איך אתה מעז?
גודו: אלוהיך? מי החליט שאתה "אלוהיי"? אני מחליט! אני האדם
ואני מחליט את מי לכנות אלוהים ואת מי לא. הכל בידיים שלנו,
רבותי! תראו כיצד הגולם קם על יוצרו! אנחנו שיצרנו אותך, אנחנו
פוחדים ממך, ועוד טוענים ברוב האבסורד, אפרופו אבסורד, שאתה
יצרת אותנו.
המשיח: אני מסכים - האדם ברא את אלוהים ולא אלוהים את האדם.
אלוהים: אני לא מאמין! הו, אלוהים! רגע, מה אני קורא "הו
אלוהים", אני אלוהים! איך אתם מעיזים להתחצף ככה! ואתה המשיח,
בוגד בי? א טו ברוטוס? בני זונות! כוס אמק!
המשיח: הי אלי, ככה לנבל את הפה? אלוהים? שצריך לשמש דוגמא,
לנחם, להיות אצילי?
גודו: כבר ראינו איזה אצילי הוא... [המשיח וגודו מגחכים, צחוקם
הולך וגובר ללעג ארסי למול
אלוהים העומד משתאה. הם נופלים מחמת צחוקם על הארץ על הגב
וצוחקים כילדים קטנים בתנועות ידיים ורגליים באוויר]
אלוהים: די! מספיק! אתם מדברים שטויות! איך זה שאתם בראתם
אותי, ואני הקלקתי ככה [מקליק באצבעותיו כמקודם] ואתה, המשיח,
הופעת? הא, אדון משיח? איך תסביר את זה?
המשיח: זאת הצגה והכל מתוכנן מראש.
אלוהים: אה, הנה בא לי פתאום עם תירוצים של הצגות זה...
[לגודו] ואתה גם כן, איך אמרת שקוראים לך, דודו? דודו?
גודו: גודו, גודו. מה לא שמעת עלי? מהמחזה של בקט?
אלוהים: לא. מי זה שקט?
גודו: בקט! אתה גם לא שומע טוב? איך זה יכול להיות ואתה
אלוהים? ישנת כשהוא כתב את המחזה? אתה הלא יוצר הכל, גם את
המחזאים, היוצרים ואת כל מה שבראש שלהם. גם את ההצגה הזאת
יצרת, ואת היוצר שלה בראת!
אלוהים: נראה לך? נראה לך הגיוני שאני אצור משהו כדי שיצחקו
ממני?
גודו: ממתי יש אצלך היגיון במשהו, או במה שבראת? אתה לא
הגיוני, וכל מה שבראת גם כן לא.
אלוהים: חוץ מזה, אני כבר זקן, רבותי. מזמן כבר יצאתי לפנסיה.
ולהגיד לכם עוד משהו, זה ברור לכם אני מקווה, שאני כבר מזמן
הפסקתי לחשוב על העולם. [ביגון] אבל מצד שני, נראה לי, שגם
העולם הפסיק לחשוב עלי. [המשיח וגודו קוראים "בראבו" ומוחאים
כפיים]
אלוהים: נמאסתם! [למשיח] ואתה, לך תחפש לך חמור חדש, ותיכנס
שוב! ככה לא ציפיתי שתגיע!
המשיח: אדוני הוא אלוהים, אדוניי הוא האלוהים הרי, אז למה אתה
לא חושב שאצלך משהו משתבש? מה אתה מושלם? למה תמיד להפיל את
האשמה על מישהו אחר? אתה בסך הכל אלוהים!
אלוהים: אבל כתוב עלי שאני כל יכול!
גודו: אה, ראינו כבר כל יכול, אז יש לך הסבר לזה עם האבן? אתה
יכול לברוא אבן שלא תוכל להרים?
אלוהים: כן.
המשיח: אז זאת אומרת שלא תוכל להרים אותה.
אלוהים: אני כן אוכל. אני כל יכול.
גודו: אז אתה לא יכול לברוא אבן כזאת.
אלוהים: אמרתי לכם הרגע שאני כן יכול!
המשיח: אבל אם אתה יכול, אז לא תוכל להרים אותה!
אלוהים: אני כ... די, זה מבלבל, אני לא מבין כלום!
גודו: אתה באמת לא מבין כלום. זה נכון. אם אתה יכול לברוא אבן
שלא תוכל להרים,
המשיח: אז זאת אומרת שלא תוכל להרים אותה לאחר שתברא אותה.
גודו: בדיוק.
המשיח: ואם כן תוכל להרים אותה,
גודו: אז היא כבר לא אבן שאתה לא יכול להרים, משמע, אתה לא
מסוגל לברוא אחת כזאת.
אלוהים: כלומר, אני תמיד יוצא "לא יכול" מאיזשהו צד.
המשיח וגודו: בדיוק!
גודו: סוף סוף הבנת.
המשיח: "ברוך שפטרני מעונשו שלזה". [פאוזה] תעזוב את זה עם
האבן. את מי זה מעניין אם הוא יכול או לא יכול לברוא אבן שהוא
יוכל או לא יוכל להרים, בעוד דברים הרבה יותר חשובים הוא לא
מסוגל לעשות?!
גודו: נכון. אנחנו כתבנו עליך שאתה כל יכול, ואנחנו יכולים במו
ידינו גם לשנות זאת. כמו שאנחנו, בני האדם, מפאת היותנו לא
מושלמים, יוצרים דברים לא מושלמים, בלשון המעטה,
ככה יצרנו אותך, אלוהים. אז אל תתפלא אם יצרנו אותך, כמו את כל
שאר הדברים - לא מושלם.
אלוהים: טוב, בסדר, אני נכנע. אבל לפחות שיהיה למשיח חמור, איך
יתכן משיח בלי חמור? אל תעשו ממני יותר אפס ממה שאני.
המשיח: נו, אז למה אתה לא מביא לי חמור? למה אתה מחכה, למשיח?
אז הנה אני כאן. מי כאן אלוהים, אני או אתה?
אלוהים: אני לא רוצה לשמוע יותר, שיחי. בית שחי של שייח צ'כי.
המשיח: אוקיי, בסדר, צ'כי. מכיוון שרק אתה וגודו כאן, וגודו
לבוש חליפה נאה, והוא ממחזה חכם ביותר, אז לא נראה לי שהוא
מתאים בדיוק להיות חמור.
אלוהים: אז לא יהיה לך חמור, אתה אומר?
המשיח: יהיה, ועוד איך יהיה.
אלוהים: אז מי, לכל הרוחות?
המשיח: אתה.
אלוהים: אני?! השתגעת?! אלוהים שיהיה החמור של המשיח?
המשיח: כן, למה לא?
גודו: נכון, למה לא?
אלוהים: טוב, אם אתם אומרים, אני מוכן להתנדב. ושלא תגידו אחר
כך שאלוהים שלכם לא רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר
חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונ ק ה.
המשיח: נקה את החרא של החמור שלי קודם! [מצביע על הטינופת
שהשאיר החמור.]
אלוהים: ומצד שני - פוקד עוון אבות על בנים, על רבעים ועל
שליש...
המשיח: [צועק] נקה! [אלוהים בכעס לוקח את העיתון שקרא בו קודם
לכן, מנגב את הטינופת, עושה ממנו כדור ומשליך אותו בירכתי
הבימה, היכן שהאש מהבהבת] אתה אולי לא ארך אפיים, אך עכשיו אתה
תהיה ארך אזניים. [אלוהים מתכופף, המשיח מתיישב עליו]
המשיח: זהו. כמו שתמיד חלמתי. אלוהים החמור שלי. אלוהים חמור.
רבותי - אלוהים הוא החמור האמיתי! ועכשיו - תנער!
אלוהים: לא רוצה! אני תכף אעיף אותך מעלי!
המשיח: תנער, בלי תגובות מיותרות! [אלוהים נוער] עוד [נוער
שוב] יותר חזק [נוער בכל כוחו]
ועכשיו, סחוב אותי החוצה, ונבצע יחדיו שוב את הכניסה שלי!
[אלוהים סוחב את המשיח כמה צעדים, הוא כושל ושניהם נופלים. הם
מייבבים מחמת הכאב, קמים ומקפצים על רגל אחת]
אלוהים: אי, כואב לי!
המשיח: אפילו לסחוב אותי לא יכולת?!
אלוהים: אמרתי, אני כבר תרח זקן!
גודו: ארצה שניכם! ארצה! [המשיח ואלוהים משתטחים ארצה] הו, כמה
פשוט! כפי שאמרתי -
הכל בידיים שלנו!
המשיח ואלוהים: רופא! תביאו רופא!
גודו: רופא אתם צריכים? חכו, אני כבר חוזר. [גודו יוצא וחוזר
בלווית איש גבוה ומטיל אימה עם קלשון. זהו השטן]
השטן: הגעתי. מישהו צריך עזרה?
גודו: כן, הם השניים.
השטן: אה, אתם מוכרים לי מאיזשהו מקום. רבותי, אני משאת נפשכם
הסמויה או אולי הגלויה.
אני הוא השטן. השטן סמואלוב. כן, גם לי יש כינוי. סמי. סמי
שטני. מה שיפה אצלי - שטוב לי
רק כשרע לאחרים. אבל כמעט תמיד רע לכולם, אז כך שיוצא שתמיד
טוב לי. כן, מה הבעיה פה?
גודו: היתה כאן מריבה ביניהם, שהובילה למהומה קטנה, אז תראה את
המצב כעת.
אלוהים: הוא... [מצביע על המשיח] הוא ביקש שאני אהיה החמור
שלו.
השטן: נו אז?
אלוהים: מה נו אז? אתה עוד שואל נו אז? אם כבר אז "נועז"! מה
קרה לכם כולכם? אלוהים, רבותי, אלוהים! אתם לא קולטים כנראה מי
עומד מולכם. ואתה שטן, עוף מכאן, לא הזמנתי אותך! הס קטגור וקח
סנגור מקומו!
השטן: אתה רוצה סנגור? לך להתפלל ביום כיפור לעצמך שתביא לעצמך
אחד כזה!
גודו: אתה וחברך המשיח ביקשתם רופא, אז הבאתי רופא. מי רופא
יותר טוב מאשר השטן בכבודו ובעצמו? ועוד ברגע מצוקה?
אלוהים: עוף שטן!
השטן: הופה, הופה הופה! אל תפתח עלי פה! תירגע! [מאיים עליו
בקילשון, אלוהים נס לאחור]
אלוהים: צא דיבוק צא! צא דיבוק צא! [השטן מרים את אלוהים
בצווארון, וכשהאחרון משמיע אנקה, הוא מוריד אותו בחזרה]
המשיח: אולי מספיק? קודם בא הנה גודו מ"מחכים לגודו" ועכשיו
הדיבוק? מה זה משחק כאן?
יש פה נושא מאוד רציני לפנינו! ואתה אלי, אל תפתח פה לשטן!
השטן: מי שפותח פה לשטן, כלומר אליי, זו אחריותו. כשפותחים
אליי פה, אני ישר מבצע את מה שנאמר. אני חרוץ ביותר. משתדל
להיות חרוץ מכולם. טוב, לענייננו. מה שהבנתי שהייתה בעיה עם
החמור.
אלוהים: כן, הוא הגיע ו...
השטן: לא צריך להסביר, אני יודע. סמוך עלי. הכל אני רואה ואת
הכל אני יודע. המשיח נפל מהחמור, והוא ברח לו, ואתה אלי, נאלצת
להיות החמור שלו.
גודו: מי היה מאמין שכאשר המשיח יבוא יתעסקו עם החמור. מי יחס
לחמור חשיבות בכלל?
והנה, הפך למרכז העניינים, והמשיח עצמו נדחק הצידה.
אלוהים: נכון, סמי שטני, אני נאלצתי להיות החמור שלו. והוא עוד
אילץ אותי לנעור. שמעת?
השטן: שמעתי. איך היה אפשר לא לשמוע. מאז הבריאה לא שמעתי מפיך
נערות כאלה. אלא שאז
אלה היו נערות שמחה על שהצלחת, וכעת - נערות של חמור. בכל
מקרה, נערות יותר חזקות משל חמור.
אלוהים: תודה, תודה.
השטן: [למשיח] אגב, איפה באמת היית כל השנים? למה לא הופעת
כשהיו לך כל כך הרבה הזדמנויות, ותאמין לי, היו צריכים אותך.
המשיח: [מצביע על אלוהים] הוא לא שלח אותי.
השטן: שמענו, שמענו את השטויות האלה! אתה לא היית תלוי בו כלל!
יכולת כבר מזמן להגיע,
פשוט התעסקת בדברים אחרים, שנינו יודעים במה.
אלוהים: יו, במה הוא התעסק? גם אני רוצה לדעת.
השטן: תירגע, אתה גם כן. נו תספר, לפני שאאלץ אני לספר.
המשיח: אממ, טוב. נו, הנה אני מספר. הייתי... התעסקתי ב...
השטן ואלוהים: נו?!
המשיח: דפקתי בחורות. נערות. רובן היו עניות, אז כך שזה נחשב
לגמילות חסדים, לא?
השטן: נכון, ו...?
המשיח: דקדקתי אותן בכל מיני מקומות בגוף, והן דקדקו אותי. היה
ממש כיף.
השטן: אהה, עסקת בדקדוקי עניות, מה שנקרא.
המשיח: כן, דקדוקי עניות.
השטן: ובמקום להופיע על חמור המשמיע נערות, אתה דקדקת נערות,
ובמקום לתקוע בשופר,
תקעת אותן. ממש יופי. נו, אני שואל אותך, זה חינוך? ילד לא
מחונך. נונונו! [גוער בו]
אלוהים: תגיד שיחי, לפחות התקיעה היתה תקיעה גדולה?
המשיח: מכל הסוגים. תקיעה, תרועה, תקיעה גדולה...
אלוהים: ושברים?
המשיח: מאחת באמת עשיתי שברים לאחר התקיעה הגדולה.
אלוהים: יופי. כמו שאמרתי, כמוני- אתם תוקעים לי בשופר ואני
תוקע לכם נפיחה בפרצוף...
ותפסיק אתה, סמי, לגעור בו. זה התפקיד שלי, אני מרכז
העניינים!
השטן: את זה כבר שמענו. תוכיח. בוא נראה אותך.
אלוהים: אם ככה תמשיך לדבר אליי, אני אעיף אותך מפה!
השטן: נו, אני מחכה.
אלוהים: [מקליק באצבעותיו] עוף! [השטן עומד ובוהה. אלוהים
נבוך, מנסה עוד פעמיים ונכשל]
השטן: אתה רואה, אתה לא מסוגל.
המשיח: אתה כבר לא יכול לעשות שום דבר, רק לדבר.
גודו: וגם זה לא ממש.
השטן: אף אחד לא שם עליך.
אלוהים: אנשים בכל העולם מתפללים אליי, ובעוד אלפי דרכים
שונות!
גודו: מה שעוד יותר מוכיח את חולשתך. לא אמרת להם אפילו איך
היית רוצה שיתפללו אליך.
מהי הדרך הנכונה לגביך. אפילו את זה לא יכולת לעשות כפי שצריך.
אחד עושה ממך טוטאליטר מושלם, אחד טוען שיש לך בן,
אלוהים: בן? לי יש בן?! ממתי?!
גודו: בן משיח.
המשיח: מי, אני?! [מושיט יד לאלוהים] נעים מאוד אבא, אני הבן
משיח, בית שחי של שייח צ'כ...
אלוהים: [צועק] די, צ'ח צ'ח! אם יש לי בן, אז איפה אשתי,
אלוהימה?!
גודו: וזה עוד לא הכל. יש כאלה שפיצלו אותך לכמה. [אלוהים מביט
על עצמו, כאילו מחפש את חלקיו השונים בחלל] עשו ממך כמה אלים
לכל נושא: אל יער, אל ים, אל יבשה, אל אש, ויש כאלה שהפכו אותך
לפסלים.
אלוהים: זהו! עד כאן! אני לא מוכן יותר! אני גדול וחשוב או לא?
[מצביע על המשיח] מי הביא אותו קודם?
השטן: אני. רק חשבת שזה אתה. אני השטן, היצר הרע - אחראי לכל
הופעתן של אמונות השווא
של בני האדם, לכל אמונותיהם התפלות ותקוותיהם חסרות השחר.
אלוהים: תגידו, אחת ולתמיד, אתם מאמינים בי או לא?
גודו: [ביחד עם השטן] לא.
השטן: [ביחד עם גודו] כן.
המשיח: כן ולא.
גודו: לא וכן.
השטן: ובי אתם מאמינים?
המשיח: [ביחד עם גודו] עכשיו כן.
גודו: [ביחד עם המשיח] עכשיו לא.
אלוהים: עכשיו כן ולא.
המשיח: עכשיו לא וכן.
גודו: עכשיו זה נשמע כמו מחזה אבסורד.
אלוהים: [ביחד עם המשיח] לא.
המשיח: [ביחד עם אלוהים] כן.
השטן: כן ולא.
אלוהים: לא וכן. בהחלט שכן.
המשיח: בהחלט שכן ולא.
גודו: ולגביך אלוהים - כשאתה שואל אם מאמינים בך, אתה מתכוון
שמאמינים בקיומך או מאמינים ביכולתך?
אלוהים: גם וגם.
המשיח: לגבי יכולתך, אין מה לדבר.
השטן: לא מאמינים.
גודו: הרגע ראינו שאינך מסוגל לגרש את סמי שטני.
אלוהים: אבל אני בראתי את...
השטן: את מה? את מה בראת? אפילו את עצמך לא בטוח שבראת! בעצם,
לפי מה שיצא, אז אפשר להאמין שאתה בראת את עצמך.
אלוהים: את הכל! את העולם! את היקום!
השטן: וגם את כל הסבל, ההרס והחורבן אתה יצרת?
אלוהים: לא לא, מה פתאום.
השטן: אז מי יצר אותו?
אלוהים: אף אחד. את הסבל של בני האדם בני האדם יצרו לעצמם.
המשיח: ומה עם הסבל של בעלי החיים? של הים? של יערות הגשם?
אלוהים: אמרתי לכם - בני האדם הם שמכחידים אותם.
גודו: ומה עם כל המחלות התוקפות את בני האדם?
אלוהים: אשמים בכך בעלי החיים - זה החיידקים שתוקפים אותם, לא
אני.
השטן: יש גם מחלות ממאירות, לידיעתך, שלא נוצרות מיצורים
חיים.
אלוהים: לידיעתך, הן תוקפות גם בעלי חיים.
גודו: אבל אתה הרי יצרת את כל אלה לא?
אלוהים: בוודאי. ותדעו, בני האדם שיש לכם זכות בחירה בין טוב
לרע. לכן אתם האשמים בכל - אתם בחרתם ברע.
גודו: אז בסדר, זה אני מבין שאם אדם אחד פוגע בשני, זה אשמתו,
אבל מה עם מחלות למשל, שהם לא בשליטת בני האדם?
אלוהים: אמרתי. הם בשליטת בעלי החיים.
השטן: ולבעלי החיים יש זכות בחירה כמו לאדם?
אלוהים: בוודאי ובוודאי.
גודו: גם לחיידקים?
אלוהים: כמובן. לחיידק יש אופציה להחליט אם הוא רוצה לתקוף או
לא, וגם הוא יכול לבחור במי כן ובמי לא.
השטן: ואסונות טבע, כמו רעידות אדמה, שטפונות, שריפות, הרי געש
וכדומה, שאין להם קשר לשום בעל חיים?
אלוהים: זה ההחלטה של הטבע עצמו. זרמי האוויר והלבה נעים
מעצמם.
גודו: מכל זה יוצא, שאתה בעצם לא אחראי לכלום.
אלוהים: א... אפשר להגיד.
המשיח: אז איך אתה מגדיר את פעולת העולם, הכל מבחינתך צפוי, או
שהרשות נתונה לשינויים, וכל בני האדם ובעלי החיים יכולים לבד
מה לעשות, מתי ואיך?
אלוהים: גם וגם. הכל צפוי והרשות נתונה.
השטן: אתה סותר את עצמך, אלי.
גודו: נכון. אם הכל צפוי, זאת אומרת שאנו כולנו מריונטות, כן
מריונטות, המופעלות על ידך, ולנו בעצם אין כל יכולת לשלוט על
מעשינו, כי את הכל אתה מכתיב ושם בפינו. גם את התנועות,
המחשבות והדיבורים.
המשיח: נכון. גם מה שאנחנו עכשיו אומרים זה לא מהראש, אלא אתה
הכתבת.
השטן: אל תשכחו רבותי, שזאת הצגה, וממילא הכל כתוב לנו, אנחנו
לא ממציאים מהראש טקסט.
גודו: ומי כתב את הטקסט שאנחנו עכשיו אומרים?
המשיח: המחזאי. אל תדאג, זה לא סמואל בקט.
גודו: מזל! בקט כתב כבר מחזה אחד עלי, ועשה אותי מובטל. אפילו
מילה אחת אני לא אומר, מה מילה, אני אפילו לא מופיע שם! אפילו
תפקיד של ניצב לא נתן לי, הקמצן הזה!
אלוהים: רגע, זאת אומרת שגם אני עכשיו מדבר דברים שהמחזאי כתב
לי?
השטן, גודו והמשיח: אמת ויציב.
אלוהים: זאת אומרת, שהוא מעין אלוהים! הוא גנב לי את התפקיד,
המחזאי החוצפן הזה!
שיתבייש! הפכתי למריונטה בזכותו, בדיוק כמוכם!
השטן: לא רק אתה, אנחנו כולנו מריונטות עכשיו. כמו שאתה
אלוהים, אם אתה טוען שהכל צפוי, עשית מאיתנו מריונטות המונעות
על ידך, אז ככה המחזאי עשה מאיתנו, כולל אותך, אלי.
המחזאי הוא אלוהים עכשיו, ואנחנו, השחקנים, המריונטות שלו.
גודו: אבל אם אתה אלוהים, הכל יכול ומפעיל המריונטות, אז אתה
יצרת את המחזאי, שהוא בעצם בעצמו גם מריונטה המופעלת על ידך,
והוא הפך אותך למריונטה כאן.
אלוהים: אני לא מבין. זה שוב משהו מסובך מדי. אני שולט בכל,
ואני כתבתי את המחזה הזה. לא המחזאי! כמו שאני כתבתי את כל מה
ששאר בני האדם כתבו! ואותו עצמו, את המחזאי, אני בראתי. כמו את
כל שאר בני האדם. הרי כמו כל בני האדם עלי אדמות, גם היוצר הוא
מריונטה, ואני מפעיל אותה. זה ברור.
המשיח: אם אתה אומר.
אלוהים: והוא מריונטה המופעלת על ידי, והוא עצמו יצר מחזה שבו
אני מריונטה בעצמי!
גודו: בדיוק!
השטן: מזל טוב!
אלוהים: אז מה, הפכנו כאן כולנו למריונטות? לא רק השחקנים, אלא
גם המחזאי וגם אלוהים!
מה זה, תיאטרון, או תיאטרון בובות?! העולם הפך לתיאטרון
בובות?!
גודו: זה כבר אתה צריך לדעת.
המשיח: זה לא יאומן כמה בקלות אפשר לבלבל את אלוהים!
השטן: אז זה הבנו. אם הכל צפוי, אז אנחנו כולנו רק מריונטות,
לא משנה שבכל מקרה, עכשיו, אנחנו מריונטות. אבל אם הרשות
נתונה...
גודו: זהו. אם הרשות נתונה...
אלוהים: אז מה?! מה לא מסתדר לכם?
המשיח: אז זאת אומרת שלך אין כל שליטה עלינו. אנחנו עושים מה
שבא לנו, ואתה לא יכול אף פעם לנבא את מעשינו, כי אנחנו אדונים
לעצמנו.
השטן: בקיצור, לא יכול להיות שגם הכל יהיה צפוי, וגם לנו יש
זכות בחירה, והרשות נתונה. לנו, ולבעלי החיים כאחד.
אלוהים: אז בסדר, נכנעתי. אגלה לכם את האמת. בעצם כבר אמרתי
אותה קודם. אני לא אכפת לי מכלום. אני לא מתערב בכלום.
השטן: אה, הבנו. אז שום דבר לא צפוי. אתה יצרת את היקום ואת כל
מה שזה כולל בתוכו, וזהו. פיניטו דלה קומדיה. אתה כבר לא מעורב
בזה. ממש... יופי. אחריות גדולה זה להיות אלוהים. יופי של ג'וב
עשית לך. ולפי יחסי הכוחות בין בני האדם לשאר החי אפשר להקיש
שאין הבדל בין בני אדם לבעלי חיים.
אלוהים: ודאי שלא.
גודו: בזה אני מסכים. בני האדם הם רק סוג של בעלי חיים, אך
מבחינה ביולוגית הם אינם שונים מהצרצר, השבלול, ומהנמלה.
השטן: נכון. גם האדם וגם בעלי החיים אוכלים,
המשיח: שותים,
גודו: מזדווגים,
השטן: ישנים,
המשיח: רבים,
גודו: נפצעים, ולבסוף -
השטן, המשיח וגודו: מתים ונרקבים.
גודו: יש גם כאלה שלא נרקבים.
השטן: ולא נקברים.
המשיח: לא נרקבים ולא נקברים זה יופי - חוסך לי עבודה של לעבור
ליד בתי קברות ולהחיות את כל השמנדריקים והדרעקים.
השטן: נכון. יש כאלה שאני נותן להם מיתות כאלה שהם פשוט
נעלמים, בלי להשאיר גרגר.
ואין הבדל בין בני האדם מבחינתי, לבעלי החיים.
המשיח: נכון מאוד. אתם בעצמכם, בני האדם רואים בכל יום כיצד
אנשים רבים מתים, ובו בזמן בעלי חיים שונים מתים ונכחדים.
השטן: נכון, למשל נמלים שדורכים עליהן ברחוב.
גודו: נכון, סמי, באמת חשבתי על זה לא פעם. קורה שאני הולך
ברחוב, ובלי לשים לב בכלל דורך על נמלה, והיא מתפוררת לרסיסים,
ואף אחד לא יודע מכך, חוץ מאולי חברותיה לקן, שגם הן לא
תזכורנה זאת למשך זמן, ותמשיכנה בעבודתן, בבניה ובאגירת המזון.
ככה קורה גם עם האדם. אדם מת - אם יש לו קרובים ומכרים, רק הם
ידעו על מותו, ויזכרו אותו למשך זמן מה, אבל גם
לא הרבה. הם ימשיכו בבניית חייהם, והוא מזמן יתפורר לו בקברו,
וישמש סעודה הגונה לתולעים.
השטן: נכון. היחידות שמרוויחות ממותו של אדם הן התולעים. כמו
ממותו של בעל חיים.
המשיח: לא מדויק. במקרה של האדם יש עוד מי שמרוויח מזה.
אלוהים, השטן וגודו: מי?
המשיח: הקברן.
השטן: וגם הקברן שיקבור יום אחד את הקברן.
גודו: וגם הקברן של הקברן של הקברן.
המשיח: הקברנים- שושלת של בעלי רווחה שמרוויחים זה ממותו של
הקודם. זה עובר מדור לדור אצלם.
גודו: לפחות הם מרוויחים אחד מהשני משהו. אבל אפשר להתנחם
שלפעמים אנשים מתים בדרך שאי אפשר לקבור אותם - למשל נשרפים
כליל, טובעים, נטרפים. אותם הקברנים מפסידים. אנחנו, בני האדם
הרגילים, רק מפסידים זה מזה כל הזמן, ואוכלים זה את זה.
אלוהים: אבל אם אחד מפסיד מהשני, אז מישהו בכל זאת מרוויח, לא?
אם יש מישהו שמפסיד, תמיד יש מי שמרוויח על חשבונו, ולהיפך.
ואם אתם אוכלים זה את זה כל הזמן, אז יוצא שאתם תמיד שבעים זה
מזה, לא? [פאוזה]
גודו: רגע, עוד לא סיימתי את התזה שלי ממקודם. אז כמו שאמרתי,
מי שיזכור את האדם המת הם רק קרוביו - וגם זה לא לזמן ממושך,
שכן ימשיכו הם בחייהם עד שימותו בעצמם, וכל שאר בני האדם בתבל
בכלל לא יודעים עליו.
השטן: נו?
גודו: אז זהו. הגעתי להוכחה שאין הבדל בין ערך חיי אדם לערך
חיי נמלה. אדם הוא כנמלה.
[השטן והמשיח נועצים מבט מזרה איימה באלוהים]
אלוהים: מממ... מממה אתם מסתכלים עלי ככה?
השטן: אתה עוד שואל מה אנחנו מסתכלים עליך ככה?
המשיח: ככה בראת את היקום שלך? שמעת הרגע, אין הבדל בין אדם
לנמלה.
אלוהים: כן, אבל השכל שנתתי לכם, בני האדם, לא נתתי לבעלי
החיים.
גודו: מה שווה שכל, אם מבחינה פיזית אנחנו לא שונים משאר בעלי
החיים, ומחלק מבעלי החיים אנחנו עוד פחותים. אנחנו למשל יותר
חלשים מהרבה סוגי חיות, והרבה יותר קטנים מהן...
אלוהים: אבל השכל שלכם מאפשר...
השטן: שמעת מה שהוא אמר? לא מעניין שכל. השכל רק גרם לבני האדם
לחפש משמעות לחייו, שהם ממילא חסרי משמעות. כל האמנות, המדע
והדת נוצרו כדי לחפש משמעות. המלחמות האינסופיות, ההרג ההמוני
ההשתלטות וכיבוש העולם הוא כדי לחפש משמעות. אנחנו עומדים
עכשיו ומשוחחים כדי לתת משמעות לחיים. אנשים באים לתיאטרון,
כותבים, קוראים ספרים, מאזינים למוסיקה, הולכים לעבודה,
מתאהבים כדי מה? לתת משמעות לחיים. אבל הם לא חושבים על זה,
שבעצם אין משמעות לחייהם, וגם לא תהייה משמעות למותם. לכל יהיה
סוף.
היקום יעלם יום אחד. כדור הארץ יבלע וישרף. לא ישאר זכר מכלום.
משום דבר. הכל ימחק כלא היה. הכל ימות.
המשיח: ותסלחו לי, אל תתלו בי תקוות. אני לא אוכל להחיות את
המתים.
השטן: כמובן שלא. אתה כבר גם תהיה מת. לא יהיה היכן לחיות.
גודו: וגם לא היכן למות. אבל זה יהיה רק בעוד מיליארדי שנים.
השטן: כן, אבל גם עכשיו יכול פתאום ליפול אסטרואיד אדיר על
כדור הארץ וכל החי שבו ימחק. וזה יכול לקרות בכל רגע, לא בעוד
מיליארדי שנים. הכל יהפך לכלום. גם עכשיו למעשה, הכל זה בעצם
כלום.זה ההבדל בינינו לבין הנמלה. הנמלה לא מחפשת משמעות
לחייה.
אלוהים: גם לא מנסה להסביר שאין משמעות לחייה. היא בכלל לא
חושבת על זה. ככה בראתי אותה.
השטן: באמת כל הכבוד לך שעשית גיוון בבריאה. הנמלה רק עובדת
ועובדת כל היום. המשמעות בשבילה היא העבודה. בכך היא יותר
יעילה מאיתנו. אנחנו רק מדברים כל הזמן. הנחמה היחידה
שאני יכול לתת לכם, שבכל אטום שממנו מורכב היקום הזה, קיים
יקום אחר, שבו גם יש חיים, כוכבים, ואולי אף אנשים.
גודו: יפה, סמי. מחשבה יפה. בגרגר חול יש המון גלקסיות של
כוכבים זעירים, ובכל כוכב אולי יש חיים...
המשיח: נכון, כי הרי הכל יחסי. מצד שני, יכול להיות שאנחנו,
היקום שלנו נמצא בתוך אטום הנמצא בתוך יקום אחר. והוא גדול פי
מיליארדים מאיתנו. אנחנו רק גרגר קטן בתוכו.
השטן: ותחשוב שלכל יקום כזה יש אלוהים משלו.
גודו: ושטן משלו.
המשיח: ודמיונות ותקוות שווא משלו.
אלוהים: די! מה אתם רוצים להוכיח בזה? הבנתי את כל הביקורות
המופנות אליי. אני לא אחראי לשום דבר שמתרחש. גם לא אכפת לי.
אתם אמרתם שאתם לא מאמינים ביכולתי, אז אל תאמינו. אבל קיומי
הוא עובדה מוכחת. הנה אני, לא?
המשיח: להגיד לך משהו? גם לא.
אלוהים: מה?!
השטן: גם לא, אמרו לך.
גודו: גם כן.
המשיח: צולע ומסכן, זקן.
אלוהים: די עם האבסורד!
השטן: מי שמדבר...
גודו: שמעת? אתה צולע ומסכן וגם זקן.
המשיח: מנין לנו שזה באמת אתה? מי הוכיח שאתה אלוהים?
השטן: ואם אתה אלוהים, אז מה אתה באמת? זכר, נקבה או רבים?
גודו: לי נשמע רבים. "אלוהים" נשמע לכם יחיד? אלוהים זה
ברבים.
המשיח: ו"אדוניי" בכלל זה רבים. האדונים שלי. [פאוזה] והנה
[מצביע על השטן] הוא אומר שלא אתה הבאת אותי אלא הוא.
גודו: וכל העסק הזה עם החמור גם כן תמוה בעיניי. מי שהחמור
האמיתי שיוצא מכל עסק זה -
זה אנחנו. בני האדם. אנו החמורים והדת היא המשיח היושב עלינו
בכל הדורות.
אלוהים: לא נכון! אני השליט שלכם ואתם כלל לא חמורים!
השטן: או, מתחיל להחמיא זה... מי כמוך יודע מדי יום ביומו אתה
הופך רבבות אנשים לפחותי
ערך עוד יותר מחמורים.
גודו: כן ועוד דבר. על חמור לבן הוא [מצביע על המשיח] היה אמור
להגיע, וכפי שאמרתי, אנו החמורים, אז מכאן נובע שהיינו אמורים
להיות חמור צחור, חמור טהור, ואנו הרי מזמן לא כאלה,
זאת עובדה המסבירה את הגעתו הכושלת של המשיח. אנחנו החמור
המלוכלך והעלוב שהפיל אותו מגבנו, כלומר הפלנו את האמונה,
וברחנו. המשיח, לפי התזה שלי, הוא סמל האמונה.
ובלעדיו, אין משמעות לאלוהים.
אלוהים: לא נכון!
השטן: כן נכון! [נוצר בליל של שיחה בין הארבעה. קולותיהם
מתגברים בערבוביה, עד להיווצרות
מהומה קטנה. מכאן עד הסוף האווירה על הבמה נעשית קודרת ומפחידה
יותר ויותר]
אלוהים: המשיח - הקשב! אכזבת אותי. בגדת בי. זנחת אותי לאנחות.
המשיח: מה אני, אהובתך?!
אלוהים: לא מילאת תפקידך כראוי. אכזבת. אכזבת. לא כמו שאני
ציפיתי, ולא כמו שכולם ציפו.
אתה לא נראה כמו שצריך, ולא ביצעת את המוטל עליך כמו שצריך.
המשיח: נו, סיימת את הנאום, ה' צבאות?
השטן: נאום ה' צבאות עוד לא הסתיים.
אלוהים: כפי שאמרתי, לא מילאת תפקידך כראוי, לכן החלטתי כעת...
להשמיד אותך!
[נוצרת שוב מהומה, בליל וצעקות. לפתע עוצר המשיח את המהומה,
ובחיוך סרקסטי פונה לאלוהים]
המשיח: אני מסכים. אתה צודק. לא מילאתי תפקידי כראוי, והכל
באשמתי, אבל הכל. אני לוקח
על עצמי את כל האחריות לרע שבעולם ולטעויות שכולנו עושים, כולל
אתה, אלי.
אלוהים: קרא לי אלוהים! אך ורק אלוהים!
גודו: שימו לב - פתאום אלוהים אינו מעוניין יותר בכינוי. [נוצר
שוב בליל קצר]
השטן: רגע, רגע! בואו לא נתווכח אם הוא מעוניין בכינוי או לא
מעוניין בכינוי, לדעתי אין לכך
כל חשיבות. כפי שהמאמינים מחפשים להצדיק אותו בכל דבר קטן רע
שקורה, אל תנסו להתקיל
אותו בכל דבר קטן שהוא אומר. [עוד בליל קצר. גודו נרגז וקורא
"הוא לצידו, הוא מצדיק אותו"]
השטן: חכו! [מחווה תנועת יד ומחייך באירוניה] הבה ניגש ישר
למבחן התוצאה. אם אמר שישמיד
את המשיח, כנראה יש לו סיבה טובה לכך. הוא אלוהים. לנו אין
זכות לבוא ולו בטענה האטומית
הקטנה ביותר אליו. אז תנו לו להשמיד אותו. [שקט מאיים. המשיח
מרכין ראש. כולם מחכים.
אלוהים עומד ושותק. הכל מביטים בו. לאחר זמן מה הוא מרים ידו
בתנועה של איבחת חרב, אך אט אט ידו נעשית רפה יותר, וידו השניה
אף היא מתרוממת אל על, למצב ששתי הידיים מורמות בתנועת כניעה -
"הרמת ידיים". המשיח מרים ראש, ואלוהים מרכין ראש, כמעט ממרר
בבכי]
השטן: טוב, רבותי, אין מה לדבר. חולה אנוש לפנינו.
[אלוהים יוצא אבל וחפוי ראש אל מאחורי הקלעים. פאוזה דוממת,
מעיקה וארוכה].
גודו: [לשטן] מה דעתך ללכת לבדוק מה איתו שם? תעזור לו, תרפא
אותו. לשם כך הבאתי אותך.
[השטן יוצא זקוף. המשיח וגודו מסתודדים בלחש ביניהם. לאחר זמן
מה חוזר השטן ובידו ראשו הכרות של אלוהים. המשיח וגודו מביטים
בו לרגע בתדהמה, אך היא חולפת במהרה]
המשיח: הכצעקתה?
השטן: הכצעקתה.
המשיח: למה הרגת אותו?
גודו: למה אתה אומר לו "הרגת"? אולי הוא התאבד?
המשיח: מה פתאום? נראה לך? איך אפשר לערוף את הראש של עצמך?
גודו: אלוהים הוא כל יכול.
המשיח: וחוץ מזה, חל איסור חמור על פי הדת לאבד עצמך לדעת.
גודו: ממתי אלוהים עושה מה שמותר ומה שאסור? ומה הקשר שלו לדת?
אין שום קשר. את הדת
אנחנו המצאנו. אלוהים לא מתייחס אליה כלל ועיקר. אתה יודע מה,
בוא נשאל אותו.
[לשטן] הרגת אותו או שהוא התאבד?
השטן: אינני יודע. בעצם, גם וגם [בליל קצר]
המשיח: מה אתה רוצה להגיד בזה?
השטן: ששניהם נכונים. אלוהים גם התאבד, וגם אני הרגתי אותו.
גודו: הרגת פיזית או נפשית?
השטן: גם כן. גם וגם. התשובה - הוא נהרג על ידי. [בליל]
המשיח: רגע, אני לא מבין. כשאתה אומר "נהרג על ידי" אתה מתכוון
שהרגת אותו, או שהוא נהרג לידך, כלומר שאתה היית לידו כשנהרג?
השטן: אמרתי. גם וגם. אני הרגתי אותו ואני לא הרגתי אותו. הוא
נהרג על ידי והוא נהרג לידי.
יותר מזה לא אסביר, כי אני בעצמי לא יודע. [בליל. השטן מניח את
הראש הכרות במרכז הבימה]
המשיח: [מביט על הראש] תראו, הראש הכל יכול מוטל כעפר לרגלינו.
הלשון שקודם לכן דיברה אמרי שפר, לוחכת עתה את העפר. אם הוא
נרצח או התאבד, אין לדעת. בכל אופן, רבותי, אלוהים מת. אלוהים
מת!
גודו: רואים. מי היה מאמין - המשיח אומר על אלוהים שהוא מת.
השטן: תגיד, אדון משיח, מה אתה מתגאה כל כך וצועק "אלוהים מת,
אלוהים מת". מה נהיית לי, ניטשה? [נכנס ניטשה]
ניטשה: מישהו קרא לי?
המשיח: אה, ברוך בואך, ניטשה. מזמן לא שמענו ממך.
השטן: אולי תעניק לנו מאמרותיך החכמות?
גודו: כן, יש לך אולי אימרה חכמה למצב הזה בו אנו נמצאים?
ניטשה: כן. והיא מיועדת למשיח צדקנו. [למשיח] אני מבקש ממך
להחיות את אלוהים.
[בליל של פליאה]
המשיח: אני? להחיות את אלוהים? איך אוכל? אני כולה משיח.
מקסימום הוטל עלי להחיות כמה אנשים עלובי נפש בעולם הזה,
וראיתם שאפילו את זה אין ביכולתי לבצע, אז עוד את אלוהים?
גודו: נו, אז קדימה. אדוננו המשיח, אתה הינך הלא זיק האמונה
המפכפכת בליבנו, אז תוכיח שהאמונה היא לא רק תקוות סרק חסרת
ערך, אלא שאם האמונה קיימת, יש ביכולה להצמיח גם
פירות. קדימה, תחיה את אלוהים.
המשיח: אבל איך? וחוץ מזה, אני חושב שאלוהים חי, כי אם האמונה
אמרת חיה, שזה אני,
אז גם הוא.
השטן: מה אתה מקשקש? הרי אתה בעצמך קודם צהלת "אלוהים מת,
אלוהים מת".
ניטשה: אלוהים באמת מת, אמרתי זאת כבר מזמן. [גודו והמשיח
עונים כהד כמה פעמים "באמת מת"]
השטן: שקט רגע, אתה עם הפילוסופיה שלך, ניטשה שמיטשה, וחוץ מזה
תסתכל, יש לך הוכחה חותכת כאן [מצביע על ראשו הכרות של
אלוהים]
ניטשה: לא רק הוכחה חותכת, הוכחה חתוכה.
המשיח: זה שקר! זה שקר!
ניטשה: נכון, כפי שאמרתי - אלוהים הוא השקר הארוך ביותר של
האנושות.
המשיח: לא נכון! אז מה, נשארתי לבדי! מי שמע על דבר כזה, משיח
ללא אלוהים! אלי, אלי, למה
עזבתני?
השטן: הוא תבע ממך לפני מותו שלא תקרא לו אלי, זוכר? ביקש
שתקרא לו אלוהים!
המשיח: אלי, אלי, למה עזבתני?
השטן: תגיד אלוהים, או שאני הורג אותך! אתה זוכר מה קרה למשיח
כלשהו לאחר שקרא "אלי אלי למה עזבתני"? זוכר איך הוא סיים את
חייו? אז אם אתה אינך חפץ לסיים חייך כמוהו, אל תקרא אלי אלי,
תקרא אלוהים אלוהים!
המשיח: תן לי משפט, מילה, אות שאתה חי וקיים!
ניטשה: שיתן לך אות? Gott ist tot! ("אלוהים מת" בגרמנית)
השטן: ניטשה, מה זה, התחלת לדבר גרמנית?
ניטשה: כן. אלוהים מת. Gott ist tot. אלוהים מת. אין אות
ממנו.
השטן וניטשה: אין משפט ממך, אין מילה, אין אות! Gott ist
tot!
המשיח: הוא עזב אותי! נטש אותי! איך יכולת, אלי, איך העזת?
[יורק על הראש הכרות]
אלי אלי, למה [השטן לופת אותו בחוזקה ואוטם את פיו]
השטן: אותו לא נערוף. הוא סמל האמונה. יש עוד אנשים בעולם שהוא
מפעפע בליבם. נתחשב בהם.
גודו: אז מה נעשה?
השטן: נקבור אותו חיים.
ניטשה: מוסכם.
גודו: לא נתיז דם. [הם לוקחים את המשיח לבור בעומק הבמה,
משליכים אותו לתוכו ומכסים אותו בעפר, תוך כדי שיחה]
ניטשה: וואו, באיזה להט אנחנו הופכים וקוברים אותו!
השטן: להט החרב המתהפכת!
גודו: הכצעקתה. הפעם "הקצת כצעקתה", כי בכל זאת, הוא לא
אלוהים, רק משיח. שליח.
השטן: נכון, רק שליח. כמו שליח שמגיע כשאתה מזמין פיצה הביתה.
גודו: כן. פיצה דומינו'ס אתה מתכוון?
השטן: נכון, הרי אלוהים הוא Dominus. השליח אינו העיקר, העיקר
זה הפיצה. היא האלוהים שלך באותו רגע. השליח רק מביא אותה. אז
כך גם כאן - האמונה מביאה את אלוהים.
ניטשה: האמונה יכולה גם להעלים אותו.
גודו: בדיוק. יותר נכון, חוסר האמונה.
השטן: אמונה וחוסר אמונה זה היינו הך. חוסר אמונה היא גם
אמונה, לא? באמונה - אתה מאמין
שקיים אלוהים, חוסר אמונה - אתה מאמין שהוא לא קיים.
גודו: יפה. בונ'ה, לא חשבתי שאתה כל כך חכם, שטן.
השטן: סמי.
גודו: אה, כן, סמי שטני. ועם שם כזה חמוד. [צוחקים ומסיימים
לקבור את המשיח]
ניטשה: זה בדיוק כך. אין מצב שהאדם הוא בחוסר אמונה. האדם חייב
להיות תמיד במצב של אמונה במשהו, של היאחזות במישהו או במשהו.
במצב של חוסר אמונה האדם מאבד את שפיותו ונעשה למשוגע.
[פאוזה]
השטן: והכל שקר, הוא קרא. גם הקבר הזה שלו הוא שקר?! [צוחקים]
ניטשה: אלוהים הוא שקר, והדת היא סם משכר להמונים. משכר ב -
כ'.
גודו: את זה אמר מאו טסה-טונג. לא אתה, אל תתגאה כל כך.
ניטשה: אני לא יודע, הוא לא היה בתקופתי.
השטן: בכל זאת, זאת לא המצאה שלך.
ניטשה: אז אצלי זה יהיה משקר ב - ק'. הדת היא סם משקר- שקרני.
השטן: בסדר, די כבר עם השקרים שלך.
ניטשה: אלו לא שקרים!
השטן: לא, לא אמרתי שאתה משקר חלילה, אדון פילוסוף, אבל אתה כל
הזמן מדבר ע ל שקרים.
אז איך אפשר לדעת כאן מהי האמת?
ניטשה: אין אמת אחת. בואו ואני אתן לכם הרצאה על זה. האמת...
השטן: האמת שזה מעניין לי את התחת של השד משחת. אין לאף אחד כח
עכשיו להרצאה בפילוסופיה.
ניטשה: אתה רוצה לדעת את דעתי על האמת, או לא?
השטן: אני באמת באמת לא רוצה לדעת את האמת. אני כבר מכיר את כל
האמיתות שלך, קראתי את כל הספרים שלך.
ניטשה: אדוני, אתה הרגע טענת ששיקרתי.
השטן: לא טענתי ששיקרת, אמרתי שאתה עוסק בשקרים, מדבר על
שקרים, לא מדבר שקרים.
זה משהו אחר.
ניטשה: בכל זאת תראה... [מתחיל בליל של דו שיח ביניהם]
גודו: [קוטע] טוב, חבר'ה, אני צריך לזוז, מחכים לי.
השטן: מי בדיוק מחכה לך? השליח של הפיצה דומינו'ס?
גודו: מה פתאום. אסטרגון וולדימיר. נו, שכחתם? אני גודו
מ"מחכים לגודו". יש הערב הצגה ואני משתתף בה. מחכים לי.
ניטשה: מחכים לך? באמת? יש הערב "מחכים לגודו"?
גודו: כן, ב"הבימה". תבוא, אני משתתף שם. אני התפקיד הראשי.
השטן: מן הסתם.
ניטשה: שיט! לא קניתי כרטיסים.
השטן: גם אני לא, למה לא הודעת לי את זה, הייתי בא.
גודו: לא היה לי הטלפון שלך.
השטן: רבותי, אליי לא צריך לטלפן. אני תמיד נמצא בקרבכם, רק
תחפשו קצת, מיד תמצאו.
ניטשה: ולמה לא הודעת לי?
גודו: צלצלתי אלייך כמה פעמים, לא היית בבית והפלאפון שלך לא
היה זמין.
ניטשה: אוי נכון, שכחתי להטעין סוללה...
השטן: אז ביי לך, גודו, ובהצלחה.
גודו: כן, תודה, אני באמת קצת מתרגש. ביי ביי.
השטן: צ'או.
ניטשה: סלמאת. [גודו יוצא. חוזר ומשרבב ראש]
גודו: שכחתם כאן את הגופה של אלוהים. תקחו אותה מהר, לפני
שתגיע משטרה. ביי [יוצא]
השטן: קיבינימט, איך יכולנו לשכוח!
ניטשה: ועוד היא כרותת ראש! קיביניצ'וק!
השטן: אנחנו עלולים לחטוף על זה מינימום חצי שנה בכלא על תנאי!
פיזדמאטיק! [שניהם רצים החוצה. נכנסים וגוררים את הגופה כרותת
הראש של אלוהים]
ניטשה: נותרנו רק שנינו. אני האדם ואתה השטן.
השטן: כיום זה קורה על ימין ועל שמאל, שאנחנו חוברים יחדיו.
ניטשה: [מגחך] על ימין ועל שמאל... בפוליטיקה, בבית ובכל
מקום... אז מה נעשה איתו?
השטן: עם מי?
ניטשה: עם אלוהים.
השטן: הוא מת.
ניטשה: זה אני רואה. וזאת אימרה שלי - כל הזכויות שמורות.
השטן: זה לא הזמן לפטפט על זכויות. יש לנו חובות עכשיו. הוא מת
וצריך לקבור אותו. כבוד אחרון למלך הכבוד. כבוד אחרון לאבינו
מלכנו.
ניטשה: אבינו מלכנו, כן אבינו מלכנו. זוכר קודם דיברנו על אמת
ושקר? והחלפתי את האות כ' באות ק' במשפט שהדת היא סם משקר?
השטן: נו?
ניטשה: אז כאן גם כדאי להחליף את האות כ' ב- ק'.
השטן: במה?
ניטשה: באבינו מלכנו. הוא אבינו מלקנו ב- ק' ולא אבינו מלכנו ב
- כ'.
השטן: דהיינו מלקה אותנו, ולא מלשון "מלך"?
ניטשה: בדיוק.
השטן: אני מסכים.
ניטשה: אבינו מלקנו, כמה לך איווינו ופיללנו, ומה קיבלנו -
פייג באוזן, אצבע משולשת ונפיחה בפנים נתת לנו. הלקת אותנו שוב
ושוב בשוטים ובעקרבים, היכית והלקת הלקת והיכית... ואנחנו
המשכנו להאמין ולאהוב אותך... אבינו מלקנו... אבינו המלקה...
השטן: הו, כמה שאתה צודק... אבל...
ניטשה: אבל מה?!
השטן: נצטרך לקבור אותו. תאכל את הלב, אבל צריך לעשות זאת.
ניטשה: [קופץ] רגע!
השטן: מה?
ניטשה: תאכל את הלב אמרת?
השטן: נו?
ניטשה: נו אז שאלוהים יאכל את הלב, לא אני!
השטן: את הלב של מי?
ניטשה: שלו! של עצמו! ויש לו על מה! הוא איבד היום גם את חייו
וגם את משיחו!
השטן: שמע, אתם בני האדם, יותר שטניים אפילו ממני! [מכה
בקלשונו על גופת אלוהים, שולף ממנה את הלב ומכניס אותו לפה
שבראש הכרות]
ניטשה: זהו, ועכשיו כפי שאמרת, לקבר.
השטן: לא לא, אדוני, אם כבר אז עד הסוף. [לוקח את הראש הכרות
ביד אחת ואת הגופה ביד שניה, הולך לעומק הבמה היכן שהאש מהבהבת
ומשליכם שם]
ניטשה: מה עשית איתו?
השטן: זהו [סופק כפיו] אלוהים שלך במקום טוב.
ניטשה: בקבר!
השטן: נשרף באש הגיהנום.
ניטשה: טוב. תודה רבה לך. שטן - עשית מעשה טוב. [השטן מתמוטט
ארצה] הלו? שטן? סמי?
סמי שטני? [בודק את גופתו] ידעתי. מת. רק אמרתי לו שעשה מעשה
טוב - כבר הוא מת. פתחתי פה לשטן. אי אפשר לפתוח פה בעולם הזה.
רק לפעור. וגם להחמיא אי אפשר כבר לאף אחד. נו טוב, תגידו הוא
שטן, הוא חי על רוע ועל מוות, אבל מה זה בעצם רוע? כשמתרחש
משהו למישהו אחד זה גן עדן ולשני גיהנום. מה יהיה? אני לא מבין
את עצמי אפילו. אני מצטער שרק אני נשארתי לטרטר לכם כאן ת'שכל,
פשוט כל השאר, עיניכם הרואות - מתו. זה באמת מזל ביש.
להיתקע לבד עם פילוסוף. מילא עם המשיח, אלוהים, אפילו עם השטן
- אבל עם פילוסוף? בעצם, גם אני כבר מת. די מזמן. טוב, לא אלאה
אתכם בעוד פילוסופיה עליי, הרי אתם יודעים, פילוסופיה זה כמו
עוגת קרמשניט, שכבה על שכבה - אתה אף פעם לא מסיים. אבל בשבילי
לפחות, זה טעים. אני אסיים בכך שאומר לכם שאני חש כעת רגשות
אשם. גודו הלך להצגה, אלוהים, המשיח והשטן מתים. לי נותר רק
המדע - מדע הפילוסופיה. וגם הוא לא מושלם, וגורם צרות לא קטנות
לעתים. הנה למשל, הבנתי שקרתה "אי נעימות" קטנה מהתורה שלי
לגבי "האדם העליון". היו כמה אנשים, ואחד לא כל כך נחמד נדמה
לי שעמד בראשם, שהבינו לא נכון את
הביטוי הזה, או שפרשו אותו כפי איך שהם רצו להבין אותו, ואחר
כך קרתה תקרית לא נעימה, שתיזכר בהיסטוריה העולמית לדראון
עולם. אבל זה חלק מאיתנו, חלק מהיצור האנושי.
מזה הרי מורכב האדם, ראשי תיבות א' - אמנות, ד' - דת, מ' -
מדע. ואם כבר אנחנו בראשי תיבות, אז לכן אני חש אשם. ראשי
תיבות: א' - אלוהים, ש' - שטן מ' - משיח. שלושתם אינם.
וכששלושתם אינם, מה שברור לכם, ומעולם לא היו אלא רק
במחשבותינו, אנו חשים רגשות אשם. ובמיוחד כשהרגנו אותם. אז
רבותי, השתחררו ממחשבות עליהם, חיו את חייכם, אל תצפו
לנסים שיגיעו, התקדמו ושילטו בחייכם. הכל אקראי. אין שליט
טוטליטארי כמו אלוהים על חייכם. הרי אתם השליטים של עצמכם.
[מצביע על השטן] אני מודה, טעיתי. הוא נראה לכם מת? טעיתם
כמוני. בכל אחד מאיתנו הוא חי, וחי חיי הוללות. הוא היחידי
אותו אנו מעוניינים להחיות בכל פעם מחדש, ברגעי אושר וברגעי
דכדוך. והוא יחיה כל עוד אנו נחיה. הוא חלק בלתי נפרד מכל אחד
מאיתנו. וכשהוא ישן - הוא אוגר כוחותיו להתעוררות שלו - ואז
באה ההתפרצות. לכן, להרוג אותו לעולם לא תוכלו, וגם להרדים
אותו קשה. וככל שהוא ישן יותר - כמו הר געש, ככה תגדל עוצמת
ההתפרצות שלו לכשיתפרץ. הוא החלק השחור. הרע. ולעתים הוא מואר,
ואולי אפילו טוב שכך? טוב הרע ורע הטוב, אור הוא שחור ושחור
הוא אור - נרכב בערפל עכור!
[השטן מתרומם ובהבזק הוא וניטשה נסים החוצה יד ביד כרוח סופה.
הם נתקלים בתלולית העפר של קברו של המשיח, מועדים וכמעט
נופלים. לרגע עוצרים הם, מתבוננים בתלולית, מתבוננים בירכתי
הבמה, היכן שהושלך אלוהים, אז שוב על התלולית, כך מספר פעמים
לסירוגין, ונסים החוצה. לפתע מגיע מצד ימין החמור של המשיח,
צועד עד לתלולית, מרחרח אותה, נותן בה בעיטה קלה, עולה עליה
ויוצא. נותרים על הבמה רק השולחן והכיסא. חושך] |
