שנינו יושבים במכונית, יש ביננו שקט כזה, מתח שקיים רק בהתחלה
כשאתה עדיין לא מכיר, יש לנו יום שלם להיות ביחד, לעבוד ביחד

שתיקה, אתה מדליק את הרדיו, אנחנו יוצאים לדרך יש נסיעה ארוכה
אתה אומר לי, כמה שעות,  את יכולה לישון אם את רוצה, בחוץ
עדיין חושך 4 בבוקר, יש משהו בזמן הזה שתמיד גורם לי להתכנס
בעצמי במחשבות, הכבישים הארוכים הלא נגמרים, החושך שמתחלף
באור, השלטים שמזכירים לך איפה אתה או מסבירים לך איך להגיע,
תמונות שרצות בראש על אנשים במקומות אחרים, חיים רחוקים אחרים

קצת קר לי, אני שמחה שהבאתי ג'קט, מתכרבלת, משעינה את הראש על
השמשה, העיניים פתוחות בוהות קצת כבדות ואני מסרבת לישון רוצה
להכיל אליי את כל הדרך

עוד מעט אני חוזרת, וזה קצת כמו לפתוח דף חדש וקצת לא וזה קצת
כמו להתחיל מחדש וקצת לא, הפחד מציף אותי, שוטף אותי, זה
מהפחדים האלו שאתה מנסה להילחם בהם אבל המוח מפעיל את
המניפולציות שלו זה מהדברים שאני לא רוצה להתעמק בהם מנסה
כאילו להתעלם, זה כאילו כמה שתצליח לגרום לאחרים להאמין בשקר
שלך אתה תמיד תדע  את האמת בפנים, בתזוזה של הלב, בהרגשה
המוזרה הזאת שעוטפת אותך, סודות שלך עם עצמך

אתה מצית סיגריה, אני פותחת קצת את החלון, רוח קרירה נכנסת אני
מזמזמת שיר מוכר ברדיו אני בוחנת אותך ככה מהצד, את הפנים שלך,
יונקות את הסיגריה, את החצי חיוך שלך מהצד כשאתה מביט בי, תוהה
ביני לביני אם אתה מוצא אותי מושכת שזאת הנקודה שלי החלשה,
הבטן הרכה שלי, שטיפת מוח של שנים שהצליחה לעבוד עליי וממשיכה
שתמיד אני לא ירגיש טוב עם עצמי שתמיד אני ירגיש אשמה, יש משהו
בהכרה של החסרונות שלך בדר"כ זה נותן לי כוח להילחם בהם, לעמוד
מולם אבל זה המנגנון שבי שגורם לי תמיד לעשות דברים שבהגיון
הבריא שלי תמיד לא הייתי עושה, שזה הרבה יותר חזק ממני והרבה
יותר גדול

אנחנו מגיעים, אזור כפרי בסגנון ישן, שוק איכרים היום אנחנו
כאן, אנחנו מארגנים הכל מהר, אתה מלחיץ אותי וזה לא בדרישות
שלך זה הצורה שאתה עובד, ברצינות שבה אתה עובד שלפיה אני
מגדירה לעצמי את מה שאני צריכה לתת מעצמי, לפחות עכשיו בהתחלה,
עוד מעט שהכל יהיה מוכן אתה תרגע ואז גם אני, אני אביט אל
השמים, באזורים האלו כאן הם כל כך גדולים, אתה מרגיש שאפשר
ללכת לאיבוד, אתה מרגיש כל כך קטן

אתה הולך ואני נשארת לבד שעה שעתיים שלוש, חיוכים מזוייפים -
אמיתיים שמש מסנוורת בעיניים, עננים אפורים מתקרבים, גשם,
האדמה שותה ואני עומדת חסרת מחסה מקבלת אותו באהבה, גשם קל של
קיץ ואתה חוזר והיה משהו כזה בלהיות שם לבד דווקא שהרגיש לי
הרבה יותר טוב הרבה יותר חופשי ואני לא מבינה למה אני חושבת על
זה הרבה יותר ממה שצריך, עוד שעה שעתיים שלוש כבר צהריים, אני
רעבה, אתה מביא לנו לאכול משהו טפל כזה, ואנחנו מתקפלים שוב,
עוד יום נגמר

פעם נסענו ביחד זה היה מזמן, מספיק מזמן בשביל שעדיין יהיה
ביננו שקט, אני זוכרת שסיפרת לי פעם על הפחד שלך מגשרים זה
נחרט אצלי בזכרון, בדרך עברנו שלושה גשרים די גדולים כאלו,
בשבילי זה הרגיש קצת כמו להיות בשמיים, בשבילך זה הרגיש קצת
כאילו אתה רוצה למות, היד שלך באותו רגע אחזת את ההגה חזק הרבה
יותר מהרגיל דימיתי לי את הלב שלך דופק, משהו בך בפנים צורח

הגעתי לבית ריק, אפל, זה לא חדש לי,  רק מפתיע אותי כל פעם
מחדש,  השקט הזה שמתחיל בשניה שאני פותחת את הדלת ומשתלט עליי

יש משהו בנסיעה חזרה הבייתה שהוא שונה כל כך שונה מהנסיעה
בהתחלה זה כאילו יש נקודה בסוף המשפט, יש סוף, מוכר כזה החלטי,
מפריע, של הידיעה לאן אתה חוזר של השקט המוכר של הכלים שעומדים
על מקומם, הבדידות שתמיד תהיה חלק ממני, שכנראה תמיד תהיה שם.