ענקים מאבן
נזירים ממרגוע-
גם בהם נטויה שלוות העוצמה

איש קטן- בחליפת זהב
מתרוצץ בשדותיהם
מלקט זרעוניו- זרעוני המתים הם,
מתים המחפשים מראות מאלוקים

ואם עד כה לא הבנת
כי זוהי המציאות העגומה
ודאי זהו ילד המכסה את פניו בשמיכת האשליה
                       

אותו פורטרט עצוב של געגועים טמון עמוק בבשרי,
עומד להתפרץ מתוכי בשעה שהמטר שוטף את הארץ החמה,
בשעה שעצים ממאנים להיעקר מתושבתם המקורית
בשעה שציוצי הדרורים מנקבים את חלומי
בשעה שאני שבויה ולא שבויה בבית הכלא המחוזי של אלוהים

כלואה בין מבטיהם של המיטיבים להתבונן.
נודדת בין אלו שהפכו לשירים
בין שורות של מלאכים
כולם עלו השמימה- נספגו בתוך הדממה הכחולה
ואיך חלפו הציפורים-
לא חלפתי איתם.
                   

סגרו את שעריי עולם
לפני שהצלחתי להיכנס
שמך חקוק על פני האבן הקרה
חקוק בחדרי חדרים,
על מצבה קטנה בליבי

כוסית בשמיכת מוות דקה

עכשיו, אתרומם
אשא את פניי אלייך,
למקום שלא הייתי בו...