קראו לו בנצי, שכן שלי לשעבר. הוא היה בן אדם רגיל, בדיוק
כמוני, כמוך וכמוך. אבל הוא היה שונה מאיתנו. כל ערב, לפני
ששכב לישון, היה נוהג להדליק נר. אמנם הנרות היו נרות רגילים,
אבל הסיבה שבגללה הוא היה מדליק את הנרות, הפכה אותם ללא
רגילים ואפילו מיוחדים. בנצי האמין, שבכל פעם שהוא מדליק נר
לפני השינה, הוא בעצם מדליק את השמש, שתזרח בבוקר למחרת.

בנצי המשיך בחיים שלו כהרגלו. הלך לעבודה, טחן את שמונה שעות
העבודה המשרדיות, חזר הביתה לאכול ואחר כך לראות טלוויזיה,
ללכת להתקלח, להדליק נר ולשכב לישון. החיים האלה לא הפריעו לו,
הוא אפילו אהב את השגרה הזאת, שום דבר מיוחד לא קרה לו.

ערב אחד, חברים לקחו אותו לכבוד יום ההולדת העשרים ושבעה שלו
לפאב. ואז הוא ראה אותה. בחורה מדהימה, ממש דוגמנית אירופאית,
קראו לה רולי. והוא החליט לגשת אליה ולדבר איתה. מרגע שהחלו
לדבר, הוא ידע שזאת אהבה. וככה הרומן שלהם גדל ונהיה יותר טוב
מיום ליום. הם יצאו הרבה יחד, לקולנוע, לבתי קפה, למסעדות,
ואפילו הלכו פעמיים לבאולינג. החיים בשביל בנצי עמדו מלכת. הוא
היה מאוהב, מאוהב כמו שלא היה מאוהב מעולם. השגרה, שהייתה לו
בחיים, נעלמה כאילו אף פעם לא הייתה קיימת, והוא הרגיש בעננים.
הוא הרגיש חי כמו פריחת הפרחים באביב, כמו השמש הלוהטת בקיץ של
אוגוסט. עד שיום אחד היא הנחיתה את זה עליו כמו שרב לוהט בדרום
ת"א, "אני בוגדת בך כבר כמה שבועות". ללא כל תנועה מיוחדת, ללא
כל מילים, הוא זרק את כוס הקפה, עמד על הרגליים, והלך הביתה
כולו שבור ומדוכא.

באותו ערב היא התקשרה לפחות חמש עשרה פעמים, עד שהוא התרגז
וזרק את הטלפון דרך החלון.
"היא", הוא אמר, "יכולה ללכת לדוג דגים בים הבלטי" והלך
להתקלח.
במקלחת הוא לא חשב על כלום, לא עליה, לא עליו, לא על השמפו
שנכנס לו בעיניים, לא על הסבון שנשפך כולו לתוך הביוב, לא על
כלום.
הוא הסתכל במראה, הסתכל לעצמו בעיניים, לא הבין למה, למה היא
בגדה בו והוא לא שם לב בכלל, "למה הייתי כזה טיפש?", ואז התנגב
ונכנס למיטה.

בבוקר למחרת, השמש לא זרחה יותר לתמיד, הפרחים לא פרחו יותר
לעולם, וכל תקווה נמוגה, כל אהבה נבלה, וכל מוזיקה שקטה כלא
הייתה.
עולם מת, אנחנו קוראים לזה, אבל הוא לא מת, אנחנו חיים בו.
נפשית, לא פיזית.