גם הלילה היא זחלה למיטה שלי, עברה בצעדיה השקטים את המסדרון
הארוך בין חדרה לחדרי ושתי דלתות עץ. היא נכנסה לחדר והתיישבה
על קצה המיטה ואני הייתי ער, מחכה לה, כמו בכל לילה.
"אתה ער?" היא לחשה לי, למרות שידעה את התשובה ואני רק העברתי
אצבע על גבה ומשכתי אותה לתוך השמיכה. היא עטפה אותי בזרועותיה
ואני התכרבלתי בהן, נותן לפעימות לב השקטות שלה להרגיע אותי.
"אני אוהב אותך" לחשתי לה. דממה. "אסור לך." היא השתיקה אותי
"אסור גם לי".
שכבנו בחושך, הידיים ממשיכות לטייל על הבד ולפעמים כאילו בטעות
גולשות אל העור החמים, המזמין, מחפשות משהו, מחפשות קירבה.
שפתיי חיפשו את שפתיה והיא התחמקה בעדינות, מסתכלת עלי במבט
הכואב שלה, שני זוגות עיניים, שלא יודעות איך.

בסוף, כמו תמיד, השפתיים נפגשו, ובגדים יפים של ילדים טובים
נזרקו על השטיח ושני גופים עירומים מחובקים, מתחממים זה מזה.
עצמתי את עיניי, נותן לריח שלה לשכר אותי והיא נשקה למצחי
ואמרה שעוד מעט בוקר וכך בשתיקה אספה את בגדיה, התלבשה ושוב
עברה את כל המסדרון הארוך מחדרי לחדרה, כשעיניה הירוקות עצובות
עצובות.

בבוקר אני קם והיא כבר ערה, אולי בכלל לא הלכה לישון. שתי
כוסות קפה על השולחן, לי ולה, כמו תמיד, כמו בכל בוקר. אני
מתיישב מולה ושנינו מחייכים זה אל זו, חיוך של בוקר, חיוך של
אוהבים.
"אמא כבר הלכה, תעיר את אבא" היא מבקשת, ואני מכיר את הסלידה
שלה מאנשים מתעוררים ומאבא, אז אני הולך ובעצם יודע כמה שהייתי
רוצה שהוא ימשיך לישון ושאמא לא תחזור ונישאר רק היא ואני,
ואני והיא תמיד.

אבא קם, מסתכל עלינו במבט שלו, ואנחנו מתכווצים תחתיו. כל
המטבח מתמלא בו, נהיה לי מחניק, אז אמרתי כאילו לאבא, ובעצם
לה, שאני יוצא. והוא הביט בי במבט קודר ומלמל משהו, שנשמע לי
כמו "יופי, עדיף שתלך", ויצאתי, והיא נשארה עם אבא לבד. ידעתי
כמעט בערפול מה קורה, כשהיא ואבא לבד. בעיקר הכרתי את הסימנים
הכחולים- שהשאיר על העור הלבן שלה, ואת הפצעים- שהשאיר בעיניה.
היא אמרה שאני מרפא את הפצעים בעיניים, ואת הסימנים הכחולים
מרפא הזמן.

חיכיתי לה למטה. כמעט שעתיים עברו, עד שהיא ירדה ומכנסי הבד
הכחולים, שאני כל כך אוהב, התנפנפו ברוח הקלה. הלכנו מחזיקים
ידיים, שואבים כוח מהחום שנוצר שם. כשהתקרבנו לתיכון, עזבנו
ידיים, ככה עדיף. סתם צעדנו זה ליד זו בשתיקה. ליד הכיתה שלה,
י"ב 6, נפרדנו בלי מילים, רק הסתכלנו בעיניים חזק, ואני שוב
גיליתי את הפצעים הבוהקים בתוכם וטעם מר מילא את פי.
היא נכנסה לכיתה ואני המשכתי ללכת. מרחוק שמעתי את צעקות
המורה. ידעתי שגם לי מחכה קבלת פנים דומה.

הגעתי לכיתה והסתכלתי על הדלת, מתלבט אם להכנס או לא. כל כך קל
להסתובב וללכת, אבל הבטחתי לה, הבטחתי לה שלפחות בתיכון אני
אלמד, שתהיה לי תעודת בגרות. היא לא תסלח לי, אם אני אוותר כבר
בשנה הראשונה. כל השיעור ישבתי, בוהה בלוח ומצייר במחברת את
העיניים שלה, מנסה לתעד את כל הכוח שבהן, את הפצעים, העצב
והתהום, שכל כך מפחידה אותי.

בהפסקה התיישבתי על הדשא, נשען על העץ הענק בחצר, והיא באה
וישבה לידי ויחד הסתכלנו על כל הילדים, שמתרוצצים בחצר. היא
ואני בתוך ההמון הזה לבד. הפסקה שלמה ואנחנו שותקים ביחד.
חזרתי הביתה והיא לא הייתה, אבא פתח לי את הדלת, צועק, בלי
סיבה, הוא תמיד צועק.
"איפה אחותך?" הוא צעק, וכשלחשתי שאני לא יודע ושסיימה לפני,
הוא צעק שוב. הפסקתי להקשיב, רק את הסטירה, שהעיף לי, שמעתי
טוב ואת ה"מטומטם" שאחריה. אחרי זה הוא אמר, שאני אלך למצוא
אותה ושאני לא אחזור בלעדיה. הוא דחף אותי החוצה ונעל את
הדלת.

התחלתי לרוץ והדמעות הציפו את עיני, מהעלבון, מהכעס, מהשנאה
ויותר מכל- מהדאגה לה.
לא ראיתי כלום מבין הדמעות, כל העולם הפך צבעים מטושטשים ואני
התרסקתי לצבע השחור שמתחת, לאספלט הלוהט. ישבתי על הכביש
מתנשם, נרגע, מדמיין בראשי את פעימות הלב הרגועות שלה ומסדר את
שלי שיפעמו ביחד, שנהיה כמו גוף אחד. השמש כבר התחילה לשקוע
כשמצאתי אותה, יושבת בתוך הבית עץ, שבנינו שנינו לפני שנים.

חיפשתי בכל מקום ואז נזכרתי בו, בבית הזה, שהיה המסתור שלנו.
למה, בעצם, נטשנו אותו? שאלתי את עצמי. נזכרתי, כי אבא שנא
שנעלמנו ככה בלי להגיד לאן ואמא שנאה את הלכלוך, שהבאנו
איתנו.
היא ישבה שם, מחבקת את עצמה. התיישבתי לידה ועטפתי אותה
בזרועותיי, והיא נשקה לי על שפתיי וטעמה המוכר שוב מילא אותי.
היא נשכבה אחורה ואני נשכבתי לידה, והיד שלי החלה באותו מסלול
מוכר.

פתאום היא התרוממה בבהלה והביטה בי.
"אתה אוהב אותי?"
"את יודעת שכן"
"אסור לך, זה רע"
"אני יודע"
"אנחנו לא יכולים להמשיך עם זה"
"את אוהבת אותי?"
היא שתקה. היא לא ענתה, אף פעם לא הייתה עונה לשאלה הזאת.

היא החלה לרדת בסולם החורק ואני לא ירדתי אחריה, רק צעקתי לה
שתחזור הביתה, כי אבא מחפש אותה. והיא אמרה שתחזור, ואני עצמתי
את עיניי וידעתי שהיא תחזור. חזרתי אחרי כמה שעות. אבא ישב
במטבח והסתכל עלי במבט מתעב, אבל לא אמר כלום. כשעברתי ליד
חדרה, שמעתי אותה בוכה. לרגע חשבתי להיכנס, אבל לא נכנסתי, כי
ידעתי שאני לא יכול לעזור, לא עכשיו. כשאוכל, היא תבוא אלי.
ככה זה עובד, תמיד.

בלילה היא שוב זחלה למיטה שלי ולחשה לי, שאני רק אחבק אותה
ואשמור עליה, ואני חיבקתי חזק חזק וככה נרדמנו, מחובקים.
כשקמתי בבוקר, היא כבר לא הייתה לידי במיטה. הלכתי למטבח וגם
שם היא לא הייתה. נכנסתי לחדר שלה וראיתי המון בגדים מפוזרים
על הרצפה. הפסקתי לנשום. יצאתי החוצה בריצה, וראיתי אותה עומדת
בתחנת אוטובוס בקצה הרחוב, תיק גדול על הרצפה לידה והיא
דוממת.

הדמעות החלו לעלות בגרוני, צעקתי לה והיא סובבה את ראשה אלי,
מביטה בי באותו מבט עצוב עצוב שלה. עמדתי במקום, לא יכולתי
לרוץ לעברה, משהו במבט שלה מנע ממני לזוז.
"אל תלכי" צעקתי לה בייאוש "אל תלכי!".
"אני חייבת, קטן, חייבת את זה לעצמי ולך"
"את עוזבת אותי לבד"
"אני..."
"אל תעזבי אותי, אל תלכי, אני מפחד בלעדייך"
"ילד שלי, אני אתגעגע... אל תכעס"
"את בורחת, אני שונא אותך"
"כן, אני בורחת, תשנא אותי, אולי ככה עדיף"
"איך אני יכול לשנוא אותך, אני אוהב אותך"

האוטובוס הופיע בקצה הרחוב ועצר ליד התחנה. היא נופפה לי בידה,
ואני התחלתי לרוץ אליה. הגעתי לתחנה, והאוטובוס התחיל לנסוע.
היא פתחה את החלון שלה וצעקה משהו, לא ממש שמעתי מה שאמרה, אבל
יכולתי להישבע, שהיא צעקה: "אני אוהבת אותך, תמיד".