New Stage - Go To Main Page


גדלתי בתוך שדה של חיטה. ילד קטן במעט מבני גילו, צנום, עיניים
ענקיות ובפרט למלוכסנים כמונו, ושיער ישר וקצוץ, כמו של מטאטא
משיער חמורים. את כל ימי הקיץ ביליתי בשמש, בין הגבעולים, על
האדמה החומה הכהה, בין האלומות. קרני השמש היו החברות שלי,
התולעים והזוחלים האחרים סיפקו את הסקרנות שלי, והאדמה הייתה
המיטה הנפלאה, ששמחתי לשוב אליה, בכל פעם שעייפתי מעט.

בימי החורף הקרים המצב היה שונה לחלוטין. השלג והקור הגדול לא
אפשרו לאף אחד להסתובב יותר מדי בחוץ. את חמימות האדמה החליף
כפור, ומי שאי-פעם שכב על האדמה בימי החורף הקרים, טרום השלג,
יודע שזה קור מהסוג הקשה ביותר. אחר-כך באו ימי השלג הגדול,
ואז היציאה מהבית החם היתה כמעט בלתי אפשרית. או אז התכנסנו
כולנו: אמא, אבא, סבתא, דודה גדולה, 2 אחיי, אחותי, שתי הלמות,
החמור והכבשה בתוך חדר אחד, לא גדול במיוחד, שאח של עצים בערה
בו ללא הפסקה. אני העדפתי תמיד לישון ליד החלון, אף שהקור
בפינה זו של החדר היה גדול יותר מבמרכזו, אבל פינה זו אפשרה לי
לתצפת החוצה על מנת לבדוק שמא באופן פלאי ובלתי מוסבר ייעלם
פתאום החורף כהרף עין, והשמש, חברתי משכבר הימים, תשוב לבקרני.
שעות ביליתי עם מבט עורג בעיניי, מסתכל החוצה, ולבי נחמץ בי על
הקדרות, האפרוריות והקור. אף השלג הצח והמטהר משהו לא הצליח
לעודד את רוחי. רק כשאמא הרשתה לאבא להוציאנו החוצה לשחק בשלג
שנערם, התעורר בי משהו, והרשה לעצמו לצחקק, ולשכוח לרגע שעדיין
חורף. אבל כמו תמיד, הטבע לעולם לא הכזיב, וכעבור מספר חודשים
הגיע האביב, השלג הפשיר ונמס, והירוק החל לצוץ בכל. עד מהרה
שבו הימים החמים, והשמחה שבי עמם.

אני חושב שזה היה באחד מאותם ימים חמים, שגמלה החלטה בלבי
להיות נזיר. ראיתי אותם מדי פעם עוברים בגבול החלקה שלנו,
גלוחי ראש, לבושים כתום, שקטים ומכונסים, אף שהיו ביניהם כאלה
מאירי פנים, עם חיוך חמים ואוהב. הכתום של בגדיהם היה בעיניי,
עיני ילד כבן 11, סמל לחיבור שלהם לשמש, לחומה ולכל מה שהיא
מביאה עמה. לתומי חשבתי, שתפקידם בעולם של נזירים אלו הוא
להסתובב ולהפיץ את הכתום שלהם. פעם ביקשתי מאבא להצטרף למסעו
של אחד הנזירים, שנשאר ללון אצלנו באחד מלילות הסתיו. אמי ואבי
החליפו מבטים והסבירו לי שזה לא אפשרי, כי מהות המסע, שהנזיר
הזה עושה, היא הליכה בבדידות ושתיקה גמורה כל עוד השמש בשמיים.
רק בשעות בהן השמש יורדת מותר לו לבוא בקרבת בני אדם אחרים ואף
לפצות את פיו. זהו נדר, שהוא לקח על עצמו, על מנת לקרב את
חיבורו אל האלוהי שבקרבו. או אז, לבי התרונן בי, ומשהו אמר לי
שזה מה שאני רוצה - להסתובב בחוץ, בשתיקה גמורה, בהתנזרות מבני
האדם ומהבליהם, בהתחברות גמורה לטבע ולנפלאות שבו. הייתה לי
תוכנית לבקש מהוריי לשלוח אותי ללמוד במנזר שעל ההר במקום בית
הספר שבכפר הסמוך. אתם צריכים להבין שאצלנו, כשילד מבקש להקדיש
את חייו לעבודת האלים, אסורה על הוריו ההתנגדות. אצלנו האמינו
שמשאלה של ילד, שגילו צעיר מגיל 15, מקורה האמיתי הוא משאלה של
האל הגדול, בודהה, שתלה בתוך בליל רצונותיו של הילד, כי הרי לא
ייתכן שלילד כה צעיר תהיינה משאלות משל עצמו...

כעבור כשנה, כאשר הגיע לביתנו האיש החכם מהכפר שלמטה על מנת
לדבר עם הוריי על האפשרות שישלחו אותי ואת אחי הון צ'אן (שהיה
גדול ממני ב- 11 חודשים בדיוק) לבית הספר שבכפר, אזרתי אומץ,
קמתי וביקשתי רשות מאבי לדבר. הוריי הופתעו מאוד. זה היה נדיר
מאוד שפציתי את פי בכינוסים מכל סוג שהוא. אני חושב שהתדהמה,
היא שגרמה לאבי להסכים מייד, ללא היסוס. קמתי, ובלב רוטט ונרגש
עד מאוד אמרתי, שאם יורשה לי, הייתי מעדיף ללמוד במנזר שעל
ההר. מיד התיישבתי חזרה. שתיקה שררה בחדר. ראיתי את המבט הכואב
שפילח את עיני אמי, ראיתי את הגאווה בעיניו של אבי, אבל בעיקר
ראיתי את ההפתעה הגדולה בעיני כולם. לבי המשיך לדפוק בקצב
מטורף, חשתי שגופי לא עומד במתח הרב. התביישתי בהבעת הרצון הזו
בנוכחות זקן הכפר, אבל ידעתי שאף אחד לא יוכל לסרב לי, שרצונו
של בודהה חייב להתמלא.

יומיים אחר כך כבר הייתי רכוב על החמור עם שק גדול של צידה,
שאמי וסבתי הכינו לי, בדרך למנזר. אבי, שהוליכני לשם, ניסה כל
הדרך לשעשע אותי. הוא פירש את השתיקה שלי כסוג של עצב או חשש.
אבל לא כך היה הדבר. אמנם הפרידה מאמי ומאחיי כבדה על לבי עד
מאוד, אבל חוץ מזה הייתה בי ציפייה גדולה לחיים האחרים, כפי
שכולם כינו זאת. לא הבנתי למה כולם סביבי דיברו על ויתור, על
קושי, על גאווה, על התמסרות. בעיניי, זו הייתה אהבה גדולה,
שהביאה אותי להחלטה. אהבה לשמש הגדולה.

המסע למנזר ארך כשבוע. המרחק לא היה כה גדול, אבל הקושי
שבטיפוס על ההר התלול, ונדמה לי שאף סירובו של אבי להשלים עם
הפרידה ממני, גרמו לו למסע להתארך. ההר היה עטוף כולו בסלעים
ענקיים, שהקשו על המטפסים, ואנחנו, שלושה יצורים חיים, טיפסנו
באיטיות ובעקשנות כל אחד בקצב שלו: אני מדלג קמעא קדימה לפני
אבי והחמור, אבי צועד במאמץ רב מכונס בעצמו, ואילו החמור, שנשא
את שק הצידה שלנו, טיפס ומעד, כשאבי מנסה למשוך אותו כלפי
מעלה. מדי פעם פגשנו בנזירים, שעשו דרכם מטה. בחולפם על פנינו
הם נהגו לעצור ולקרב את כפות ידיהם זו אל זו תוך שהם קדים קידה
קטנה בשתיקה גמורה. בכל פעם שפגשנו נזיר כתום כזה, לבי ניתר
וקפץ בחזי מאושר וגיל. אף פעם לא הטרידו אותי מחשבות לגבי הקשר
בין אבי לביני, אבל במסע הקטן הזה שלנו גיליתי את האבהות שבו.
לאורך כל הדרך הוא אחז בידי, או ליטף את ראשי, ששערו עדיין לא
גולח. ככל שהתקרבנו לפסגת ההר, כך הקצב שלנו הפך לאיטי יותר.
ההר, שהיה הגבוה ביותר בסביבתו, לא הקל על אלו שניסו לטפס
עליו. אבי סיפר לי בדרך סיפורים על האלים, ואני, בלב שוקק
וצמא, הקשבתי להם. בלילות בחרנו לישון חבויים בין סלעים או
במערות קטנות, שגילינו. אבי היה מעירני עוד לפני שהשמש זרחה,
על מנת שנוכל להתחיל את הצעידה לפני שעות החום. בכל יום צעדנו
כשעתיים, עד שהשמש עלתה מאחורי ההר. אחרי זה הצעידה נמשכה
איטית וכבדה יותר. בשעות החמות ביותר של הצהריים שכבנו על
האדמה וניסינו להסתתר בין הסלעים.

לבסוף הגענו לראש ההר, ועמדנו ברחבה הגדולה שלפני שערי המנזר.
השמש חיממה אותנו, והרוח הקרה שנשבה ייבשה את בגדינו המיוזעים
ואת אגלי הזיעה מפנינו. שערי המנזר הגדולים נראו לי שונים
לחלוטין מכל מה שדמיינתי. היו אלו שערי עץ ענקיים בצבע מהגוני
עמוק, שדרקונים ופילים גדולים היו חרוטים עליהם. התקרבתי
לשערים וליטפתי בכף ידי הקטנה את הפיתוחים, מתמסר לחלוטין
למגעם החלק. אבי, שהיה יגע עד מאוד מהמסע, קרב אל השער ומשך
בחבל הפעמון, שהיה תלוי מימין. טנטון פעמון עמוק הרעיד את כל
הסביבה. שנינו נבהלנו וקפצנו אחורנית והחמור החל לנעור. כולי
ציפייה דרוכה, גופי מתוח, ובפעם הראשונה אני חושש מעט. אנחנו
שומעים רחש מצידו השני של השער, שמתחיל לזוז אט אט, וראש סב
שעוטה זקן לבן ארוך מציץ החוצה. להפתעתי, הסב עטה בגדים בצבע
הפשתן ולא כתום, אך פניו היו נעימות ושקטות עד מאוד. הוא הזמין
אותנו בתנועת יד פנימה. אבי מולל את כובעו בכפות ידיו, וכשהוא
צועד בצעדים קטנים מאחוריי, נכנסנו למקום היפה ביותר שראיתי
מעודי - היה זה גן, לא גדול במיוחד, שהיה מסודר בסדר פלאי.
בצידי השביל, שהוביל למבנה העץ הגדול, היו 2 ספסלים. בכל שררה
דממה, ונדמה היה שאפילו הרוח מכבדת את השקט בחצר הזו ופוסעת בה
על קצות האצבעות. הסב הנחה אותנו פנימה לאולם הכניסה של המבנה.
בפנים שררה אפלולית נעימה וריח של עץ. נעצרנו מעט אחרי הסף על
מנת להניח לעיניים להתרגל, ואז הבחנו בפסלי בודהה העגלגלים,
שהיו פזורים צמוד לקירות המפרידים. הסב השקט נעלם, ואנחנו
נותרנו, מלאים ביראת כבוד, במבואה זו של הבניין. אבי הניח את
ידו על כתפי, ואני נצמדתי אליו. ההמתנה התארכה, עד שמפתח, שהיה
באגף השמאלי של החדר, יצאה שיירה של 5 נזירים לבושים כתום
וגלוחי ראש, שצעדו והתיישבו על כריות לא רחוק מאיתנו. ניסיתי
לצוד את מבטם, אך הם התיישבו בסזה ועצמו את עיניהם. זמן מה
לאחר מכן, יצא איש מבוגר רזה מאוד, שמראהו מיגנט אותי, ועימו
נזיר כבן 17, עגלגל מעט, ובידו דלי עץ שחור ושרפרף. הוא הניח
את השרפרף וקרא לי להתקרב אליו. חששתי ממה שעשוי לקרות. רציתי
לצאת החוצה לשמש שלי ולמרחב, לא רציתי להרפות את אחיזתו של
אבי, אבל צעדתי קדימה והתיישבתי על השרפרף. האיש המבוגר כרע
לפניי והסתכל עליי בעיניו העמוקות והחכמות, ואמר רק מילה אחת -
"למה?"

דמעות חמות החלו לזרום במורד הלחיים שלי, אבל לא הצלחתי להתיק
את מבטי ממנו. הבכי שלי הפך לייבוב והתגבר. כל החדר כולו נעלם
לחלוטין, וכל כולי הייתי בעולם, שהיה קיים בעיניו של האיש.
חשתי גל גדול של אור, שעוטף אותי ומחבק. אט אט הבכי פסק,
והדמעות יבשו, וכשחשתי שאני מסוגל לכך, אמרתי - "בגלל השמש".
חיוך קטן הפציע בעיניו, והוא חיבק אותי חיבוק גדול ואוהב.
הסתובבתי לראות את אבי, אבל הוא כבר נעלם, ודלתות האולם היו
סגורות. אחזתי בכנף שרוולו של האיש והשפלתי את עיניי. הנזיר,
שנכנס עימו, התקרב והניח את הדלי לידי. ראיתי שיש בו מעט מים.
הוא יצק מעט מים על ראשי והחל ולעסות את הקרקפת שלי ואת
שערותיי, שהתקשו מהאבק, שדבק בהם. מהיכן שהוא צץ תער קטן, והוא
החל לגלח את שיער ראשי. לא היה אכפת לי כלל. ראיתי את שערותיי
נופלות ומתפזרות על הרצפה, וחשתי תחושה של קרירות מרעננת
בקרקפתי.

ככה החלו חיי במנזר. מאז עברו כ-60 שנים. רובן היו טובות אליי.
אב המנזר, שקיבל אותי אז, המשיך את מסעו לעולמות האחרים לפני
שנים רבות ואני יועדתי לתפקיד שלו. לפני מותו הוא קרא לי
לחדרו, שהיה מאחורי חדר התפילה. הוא שכב על המיטה, דק ושדוף,
שער ראשו וזקנו הלבן ציירו הילה לבנה סביב ראשו. כרעתי לפניו
וקרבתי את שפתיי לכף ידו. בשנים שחלפו, מאז שהגעתי למקום זה,
הוא שימש עבורי אב ואם. קירבה יתרה נוצרה בינינו, ושעות רבות
בילינו יחדיו מחוץ למנזר, משוטטים בשדות שבגב ההר. אהבתו לטבע
ולמרחבים הביאה אותו פעמים רבות להזמין אותי להצטרף אליו
למסעות אל הכפרים הסמוכים ואל מנזרים רחוקים. בימים הראשונים
שלאחר בואי, כשעוד ייבבתי כל לילה על הדרגש הקשה, הוא נהג
לעצור לידי בסיבוב הלילי שערך, להתכופף וללחוש לאזניי "השמש
הגדולה הלכה לישון, היא ממתינה לפגוש אותך בבוקר." כף ידו החמה
נגבה את דמעותיי והרגיעה אותי. כך לילה לילה, עד שלבי הרך
התרגל לחיי המנזר.

כשהייתי בן 17 הוא הכריז באוזני הנזירים האחרים עליי כממשיך
דרכו. שעות רבות מחיי ביליתי במדיטציות עמוקות. שעות רבות
התנתקתי מהבלי העולם הזה ושהיתי בזמן שבאמצע. ההתנתקות שלי
מבני האדם העמיקה עד מאוד במהלך השנים והעדפתי לשהות בבדידותי
מתחת לשמש או בחדרי הקט שמאחורי חדר התפילה. כשבאו החיילים עם
כלי הנשק שלהם, חרבו כל מה שנקרה בדרכם, הרסו את פסלי האלים
שלנו וגרשו את כולם מהמנזר- אני ירדתי למחבוא, שהכנו מבעוד
מועד מתחת לפסל הענק, שידענו שהם לא יצליחו להזיז. יצאתי
מהמחבוא, רק כששמעתי ששורר שקט למעלה.

הסתובבתי במנזר החרב ובכיתי. רצתי מחדר לחדר רק כדי לגלות
שכולם נעלמו, שהכל קרוע ושבור. בחדר התפילה הסתובבו בעלי החיים
שלנו, שהוכנסו לשם כנראה ע"י החיילים. ירדתי חזרה למחבוא שלי
וביקשתי את נפשי למות. נכנסתי לזמן שבאמצע לשעות רבות, מנסה
לבקש שלום ואהבה לעולם הזה. פקחתי את עיניי ועליתי למעלה. עלטה
גמורה שררה בכל. גיששתי את דרכי לפתח והצצתי מבעד לדלתות
הפתוחות. שערי המנזר, שנעקרו ממקומם, היו מונחים על האדמה.
בפעם הראשונה בחיי חשתי בבדידות מוחלטת. אפילו אויר הלילה
הצלול והכוכבים שבשמיים לא הצליחו לחבר אותי לזנב של מחשבה
טובה. נפשי דיממה מבפנים. חשתי צריבה שורפת של עלבון, ושל כעס,
ושל כשלון. כל הלילה ישבתי בפינה נחבאת של הגן, מקווה שלא
יצוצו חיילים. באורח מפתיע, לא רציתי שהשמש תעלה. השמש, שתמיד
הייתה ידידתי, הפכה למכשול - ידעתי שאצטרך לשוב אל מחבואי,
כשאור השמש יציף את הכל. כשאור הכוכבים ממזרח התחיל להתעמעם,
ירדתי למחבואי מתוך כוונה שלא לצאת משם לעולם. אני נמצא כאן
כבר זמן מה, איבדתי את תחושת הזמן. רוב עיתותי אני בעולם
שבאמצע. הרעב מקרב אותי לאלוהי שבי ומקל עליי את ההתנתקות. אני
מחכה לשמש הגדולה, שתאסוף אותי בקרוב אליה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 12/9/04 14:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שים רובין

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה