היית אומר לי את כל המילים שהייתי צריכה אז לשמוע
ואז היית נעלם פתאום.
משום מקום
לשום מקום.

היית בא, ומפיח בי תקווה שהתיישנה,
ואז היית נעלם פתאום.
הייתי נשארת עם לב שבור.
מדמם על ריצפת חדרי, בלי שום קרן של תקווה.

היית יכול להצמיח לי את הכנפיים כמו
שרק מלאכים עושים לפעמים.
אבל מלאכים לא אמיתיים,
זאת למדתי ממך.

היית יכול לחבר לי את אלף החתיכות של הלב שנשבר
אבל כשנעלמת היית שובר אותן בחזרה.
אני הייתי מכורה לך.
אולי יותר לכאב שהשארת
מאשר לך.