אני יושב לי בסלון, בוהה בערוץ שלוש כבר עשרים וחמש דקות.
פתאום צעקות שלא מתיישבות כל כך עם האווירה הכללית: "רני יא
זבל אני יודע שאתה שומע אותי, יש לך שתי דקות לצאת החוצה לברר
איתי את העניין, או שכל העסק יתחיל להיות קיצוני". אני מציץ
מהחלון ואני רואה את רענן, שמספרים עליו שהוא חייל בחבורת פשע
מאורגן. גם אחיו הקטן משה איתו - עד כמה שאפשר לקרוא לילד
בכיתה ח', שהיה יכול לגרום לגוליית לנוס על נפשו, כך.
הם החנו את הסבאנה המוארכת שלהם על המדרכה. רק הזמן שאני מציץ
יחד עם עיבוד הנתונים המדאיגים לוקח לי בסביבות הדקה. במחצית
השנייה של שתי הדקות אני מתחיל לחשוב על שירים מייאשים. פתאום
בלי בכלל לחשוב על מה שאני הולך לומר זה פשוט יצא לי, בסוג של
הרמת קול עם אובדן של הקול בסגנון מאיר איינשטיין ב"פארק דה
פראנס": "אני לא מבין מה בדיוק אני עשיתי לך".
המבט הקפוא שעל פניהם, התחלף באחת לצחקוק מזלזל ונוראי שגרם לי
מיד להיזכר בצחוק של דני האתיופי מכיתה ז' אחרי שהשווינו
גדלים. זה עוד היה לפני שסיפרו לי את הסיפורים על יוצאי אפריקה
וגאוותם. בעודי חושב איך הרווחתי את הפלונטר הזה, שליחיו של
לוציפר מלמטה הפסיקו לצחקק, האח הקטן עשה סימן לאחיו במין
תנועה עם היד שאומרת, נו...מה קורה? ואז רענן התחיל לשאוג:
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב... כדאי שתוריד את התחת האשכנזי שלך
למטה ונסגור את העניין בטוב לפני שאני פותח את הסיירה ומוציא
את הכלים". לא יודע למה, אבל כל מה שחשבתי עליו באותו הרגע היה
שאני בכלל, אימא שלי ואבא שלי מרוקאים, וזה שאני קצת לבן זה רק
עניין פיגמנטציה שלא שמעה על השד העדתי.
"תקשיב, רענן, אני לא יודע מה עשיתי לך", יצאו המילים שוב
מעצמן, "וגם אם עשיתי משהו זה בטוח לא היה בכוונה, אבל בכלל לא
עשיתי. אני לא ראיתי לא אותך ולא את אחיך בחצי שנה האחרונה,
ואם חושבים על זה בכלל לא החלפנו מילה מאז התיכון". מיד
כשסיימתי להגיד את הדברים הסתכלו האחים אחד על השני במין מבט
של "נתנו לו הזדמנות, ניסינו לעזור; עכשיו רק אבינו שבשמיים
יכול לחוס על נשמתו".
שניהם ידעו מה לעשות, כאילו יש נוהל מסוים למקרים כאלו שהם
משופשפים בו, הם עבדו כאילו הם קוראים אחד את השני בלי מילים.
משה עלה אל אחד הגלגלים האחוריים של הסבאנה והוריד סולם ממש
גדול, שהיה קשור על הגג. היה לו ניצוץ בעיניים כזה שאומר: זמן
לאקשן. הם סידרו יחד את הסולם כדי שיגיע לחלון שלי בקומה
השנייה, רענן עלה על השלב הראשון כדי לבדוק שהוא יציב, ואז משה
חזר אל המכונית, הוא הוציא משם פטיש אויר, כזה שקודחים איתו
כדי לתקן כבישים, ומסר אותו לרענן. רענן הניח את הפטיש על הכתף
והתחיל לטפס עם יד אחת שתומכת בסולם ויד שנייה מחזיקה את הפטיש
שעל הכתף. הספקתי לראות אותו עובר את חצי הדרך לקומה שלי בעוד
אחיו משה שר לו במין לחן מאולתר, לשלוש מילים בודדות, "רני אתה
מת" וחוזר חלילה. אז החלטתי לעשות את זה.

קוראים לי ג'ו אבל רוב האנשים קוראים לי "the man from
Hollywood", כמו באפיזודה של טרנטינו מהסרט ארבעה חדרים. אני
אחראי על כל האנשים שמגיעים דרך ה"ענק" לתעשיית החלומות.
ה"ענק" היא סוג של מחרוזת שקיימות ממנה כמה עשרות בכל העולם.
מה שהיא עושה זה פשוט מאוד - היא מגשימה משאלות בדיוק כמו שרצה
היוצר של עניין ה"ענק" - אלפרד נובל, האיש והדינמיט.  הוא הקים
את העניין יחד עם הקרן שהוא פתח לפרס המפורסם, תוך כדי טריפ
רגשות האשם שתפס אותו, רק שאת עניין הענק הוא שמר במחתרת,
והעניין עובר מאדם לאדם. זו הייתה הדרך שלו לתגמל גם את האדם
הקטן.
העניין הוא נורא פשוט - הגשמת משאלות בלי הבולשיט של לדוג דג
זהב, ובלי שום צורך לשחרר איזה שד שמן מהבקבוק.  אם ה"ענק" נפל
לך ליד, כל מה שאתה צריך לעשות הוא לרשום את המשאלה על דף קטן
ולהכניסו אל תוך הראש של הדמות האמצעית בענק (הענק עשוי שלוש
דמויות שהיו יכולות לככב בסרט מצוייר מהגיהינום, המחוברות
בחוט). הסיבה שצריך לרשום את המשאלה היא פשוטה, היו לנו בעבר
המון מקרים של תלונות של אנשים מתוסבכים שלא יודעים מה הם
רוצים מעצמם, הם פשוט חשבו על יותר מדי דברים וה"ענק" פשוט
החליט בעצמו. ולבקש מילולית? אההה... פשוט נראה לנו מטופש מדי
שאנשים ידברו אל שרשרת.
מה שקורה משלב הכנסת הפתק אל הדמות האמצעית הם שני דברים:
הראשון, כמובן, המשאלה מתגשמת. השני, הוא הפיכת ה"ענק" לפג
תוקף עבורך. מה שהופך אותך לבעליה של שרשרת מאוד מכוערת, והדבר
הכי טוב שתוכל לעשות הוא להעביר אותו לאדם אחר כדי שגם הוא
יוכל ליהנות מהיכולת להשיג משהו פעם אחת, בדרך הקלה.

אנחנו בחברת ה"ענק" (חברה הרשומה ברשם החברות העולמי כחברה שלא
למטרות רווח), מחולקים למספר מחלקות:
מחלקת הממון - האחראית להגשמת משאלות הקשורות לעולם הפיננסים.
מקום מושבה בציריך, שווייץ, ליד הבנקים הגדולים, ואם חפצה נפשו
של המבקש באחד, בשניים, או בתריסר מיליוני דולרים, אליה הוא
מופנה.
מחלקת האהבה - האחראית על העניינים שבלב. היא מחזיקה מספר רב
של נשים יפות מראה, מהזן המתאהב בקלות. המחלקה נמצאת בפריז,
ואם חפץ ליבו של המבקש באהבה, לשם הוא מגיע.
המחלקה לעניינים מיוחדים וביזאריים - המחלקה אחראית על נושא
השונות במשאלותיהם של המבקשים. המחלקה טיפלה בבקשות כגון לקפוץ
בנג'י מכדור פורח אל לוע הר געש וכדומה, אך גם בבקשות מוות
לאנשים שנואים. המחלקה נמצאת בריו דה ז'נרו, ברזיל, ולשם מופנה
כל מי שמבקש בקשה שאינה שייכת אל תחומי העיסוק של המחלקות
האחרות.        
מחלקת תעשיית החלומות - היא המחלקה האחרונה ב"ענק". כמו שכבר
הבנתם עליה אני אחראי, והיא מתעסקת בהכנסת אנשים לתעשיית
החלומות הגדולה בעולם: תעשיית הסרטים בהוליווד. בעבר בקשות
כגון אלה היו מטופלות תחת ה"מחלקה לעניינים מיוחדים", אך
בעקבות ריבוי בקשות כגון אלה, נפתחה מחלקה מיוחדת המתמחה
בעניין הזה בלבד. אנחנו מתעסקים בהכנסת המבקשים אל כל תחומי
עולם הקולנוע. המבוקש שבהם הוא כמובן משחק, כולם רוצים להיות
שם על המסך הגדול ולזכות בתהילה. דרך אגב, במחלקה מתעסקים אך
ורק בקולנוע וגרורותיו, את כל שאר בקשות השואו ביזנס מגשימים
עדיין במחלקה לעניינים מיוחדים.
ההיסטוריה של המחלקה שלנו מלאה בהפיכת שחקנים, מפיקים, בימאים
וכותבים להצלחות מטאוריות, אך ההוכחה הגדולה ביותר לגדולתו של
ה"ענק" היא לא אחרת מאשר הצלחתו של איש אלמוני בשם "אדם ריצ'רד
סנדלר" המוכר יותר בשמו "אדם סנדלר". בהתחלה כשהוא רק הגיע
והתיישב מולי במשרד, אני וכל הצוות שלי חשבנו שזו משימה גדולה
מדי אפילו עבורנו, צוות ה"ענק" בהוליווד. אבל הפיכתו של אדם
מטופש זה לכוכב הוכיחה לנו, ולא בפעם הראשונה, כי אנחנו
מסוגלים לעשות הכול.

רני הגיע אלי למשרד בהוליווד בשעת בוקר. הוא נראה מאוד נסער.
מזגתי לו כוס מים, והדבר הראשון שהוא ביקש זה דף נייר, וחצי
שעה ללא הפרעה. בהתחלה הסתכלתי עליו במבט תמוה, אך מיד נזכרתי
כמה "פורסט וויטקר" כשהוא הגיע אלינו היה לחוץ מהסיטואציה. זה
מאוד מלחיץ לאנשים מסוימים להבין שסוף כל סוף, הם הגיעו אל
הנחלה. הכנסתי אותו אל חדר הישיבות שלנו ואמרתי למזכירה שלי
עדנה, שאף אחד לא יפריע לבחור. אחרי כחצי שעה בדיוק הוא יצא עם
דף כתוב.
ביקשתי מעדנה להכניס אותו, והתחלתי לראיין אותו לפי נוהל
"קליטת חולם חדש". לאחר שרשמנו את כל הפרטים האישיים, התחלתי
בשיחה איתו. בהתחלה שאלתי כיצד הגיע אליו ה"ענק". הוא סיפר לי
על בחורה בלונדינית שאותה אהב שנתנה לו אותו. הוא אמר שאותה
בחורה הייתה היחידה שאי פעם האמינה בו, ושהיו לה את העיניים
הכי כחולות שהוא אי פעם ראה. אם אינני טועה הוא אמר שלעומת
העיניים שלה אפילו השמיים ביום הכי יפה ובהיר בשנה, נראו
אפורים, ופעם כל מה שהוא היה צריך כדי לברוח מהצרות זה להסתכל
לה על העיניים. אומנם זה לא פתר את הבעיות אך זה גרם להכל
להיות נסבל. הוא סיפר שהכול היה יחסית טוב עד שיום אחד היא
הלכה להיות פיה דרך ה"ענק". היא באה אליו עם הבגדים הלבנים,
ואמרה שהיא צריכה להמשיך עכשיו הלאה ושהיא הולכת לתמיד. היא
נשקה לו לא לפני שהיא נתנה לו את ה"ענק" שמילא את משאלתה ואמרה
לו שהוא תמיד יוכל להיות כל מה שירצה. הוא הוסיף וסיפר, שלא
רצה להשתמש ב"ענק" כי חש נבגד וננטש על ידי אותה בלונדינית
שהפכה לפיה, וגם שהוא שנא את הענק מכיוון שלדעתו הוא לקח לו את
אהבתו. אז שאלתי: "אז למה בכל זאת?" הוא ענה שהוא נקלע למצב
מטורף של מטורפים עם פטיש אויר ולא רצה להרחיב. כיבדתי את
בקשתו, והמשכתי לראיין אותו לפי הנוהל. שאלתי אותו למה הגעת
דווקא אלינו, אז הוא ענה שאהבה כבר הייתה לו והוא לא ממש רוצה
אחרת. הוא הוסיף ואמר שכסף מייצר חרא של אנשים, ואין לו שום
קטע עם עניינים מיוחדים - הוא לא שונא אף אחד עד כדי כך שהוא
ירצה במותו, ובגדול הוא בן אדם די סולידי. הוא אמר שהוא רוצה
להיכנס לעולם הסרטים כבימאי וכותב, כי דווקא מקסימה אותו
העובדה שהוא יוכל להחזיק למשך שעה וחצי או יותר אולם קולנוע
שלם בביצים. אמרתי לו בחצי הלצה שהוא דווקא יכול לעשות את זה
פיזית דרך "עניינים מיוחדים", אבל אין שום בעיה אם הוא רוצה
לעשות את זה ככה, אנחנו זו הכתובת.
חיבבתי את הבחור, לא מגיעים אליי הרבה אנשים חפים מפוזה, ובדרך
כלל כל מי שמגיע אליי הדבר הראשון עוד לפני שהוא אומר שלום זה
להגיד לי שהוא רוצה להיות כוכב ההפקה האחרונה של ספילברג, ומה
שבטוח, עוד אף אחד לא השתמש בענק רק כשהוא הגיע לשעת דחק אלא
ההפך הוא הנכון - הדבר הראשון שרוב האנשים עושים אחרי הקבלה של
ה"ענק" הוא פשוט לכתוב את המכתב, כי הרי ברור להם שהם יודעים
מה הם רוצים, רק אחר כך, כשהכול חוזר אליהם לפרצוף, הם יודעים
רק לבוא ולבכות.
רציתי את הכי טוב בשביל הבחור הצעיר אז הרשיתי לעצמי דבר שאני
לא נוהג בדרך כלל. גם בגלל שרציתי לתרום לבחור מניסיוני, וגם
מכיוון שידעתי שאין לו עדיין רצונות מגובשים בקשר להמשך דרכו
בתעשייה, הוא אומנם ידע במה הוא רוצה להתעסק אך הוא לא ידע איך
ואיפה בדיוק הוא רוצה להתחיל. הייתי מאוד חד משמעי אמרתי לו
שבעוד כחצי שעה תגיע לימוזינה אל מחוץ למשרד, והיא תאסוף אותו
אל ההפקה האחרונה שעליה שוקדים בימים אלה ה"אחים כהן". סיפרתי
לו במספר מילים על ההפקה, אמרתי לו שקוראים לסרט "ביג
ליבובסקי", שזה סרט נורא שנון שמתמקד באיש עצלן שמשחק באולינג.
סיפרתי לו קצת מה הוא יעשה שם, שזה יסתכם בסה"כ בלהיות מישהו
שעוזר על הסט, רק כדי לקבל את הרוח של איך הדברים נעשים, ואיך
בדיוק זזים העניינים. רני נורא נרגש מהעניין, הוא סיפר שהוא
כבר נורא להוט להתחיל, אני הרגשתי שהקרח נמס בינינו, והצטערתי
שהוא צריך ללכת.
אמרתי לו שלפני שהוא הולך יש רק דבר אחרון שאני צריך להסביר,
והוא על עניין "פקודת הביטול": "מכיוון שהוליווד היא מקום שבו
העניינים מתנהלים קצת אחרת משאר המקומות בהם פועל ה"ענק",
ומכיוון של"ענק" הוליווד יש אינטרס מאוד ברור לשמור על קשר עם
העיר ועם האיגודים השונים - השחקנים, הבימאים, המפיקים וכו' -
הגענו להסכם ברור עימם. בכל מקרה שמבקש שהגיע דרכנו מפר את
הכללים יוכל הממונה עליו בכל הפקה להפעיל נוהל הנקרא "פקודת
ביטול", ומה שהיא אומרת הוא דבר מאוד פשוט, ברגע שמשהו לא נראה
לממונה עליך בסט הוא ע"י לחיצה על כפתור בשלט קורא לנו ואנחנו
מחזירים אותך לחייך כפי שהם היו לפני עניין הבקשה".
הסתכלתי עליו. לקח לו מעט זמן להבין אך הוא מיד ענה שבסה"כ הוא
לא בן אדם בעייתי, ואין לו בעיה עם זה. אמרתי לו שיחשוב על
הנושא, והוליווד מלאה באנשים בעייתיים, ולא תמיד משנה שהוא לא
הבעייתי. בנוסף אמרתי לו שאני מוכן להעביר אותו למחלקה אחרת
ב"ענק" אם רק יחליט על זה ברגע זה. האמת היא שזה היה הדבר שהכי
רציתי בשביל הבחור, לא מכיוון שחשבתי שהוא לא מסוגל לעשות את
זה אלא מכיוון שחיבבתי את הבחור, ולא רציתי שהעיר תהרוס אותו.

מיד כשסיימתי את דבריי, המזכירה שלי עדנה צלצלה אליי לאינטרקום
במשרד והודיעה שהלימוזינה הגיעה. הסתכלתי אל רני והוא אמר שאין
שום בעיה, וזה בסדר, הוא נשאר במחלקה שלנו. נתתי לו את הקופסא
עם השלט, ואמרתי לו: "כשתגיע תשאל מי האחראי, ותן לו את זה. פה
נמצא השלט". הוא אמר אוקיי, לחצנו ידיים, נפרדנו לשלום,
ואיחלתי לו הצלחה בהמשך דרכו. הוא יצא מהמשרד שלי.
כשהסתכלתי לעבר השולחן ראיתי שהוא שכח את הדף שלו שהיו כתובים
בו דברים מוזרים בעברית, שהבנתי כי למדתי שפות תנ"כיות
באוניברסיטה. הסיפור היה על שני אנשים, שביקשו ממנו לרדת,
אחים, משהו בקשר לזה שהם קשורים לחבורת פשע, והם התחילו לטפס
אליו עם פטיש. סיפור מוזר לחלוטין. זו הייתה הפעם האחרונה
לצערי שראיתי את רני.

כשהתחלנו לנסוע בלימוזינה, הנהג שהיה לבוש בחליפה, ממש כמו
בסרטים, אמר לי תוך כדי שהוא נוהג והחלון בינינו פתוח, והוא
מסתכל אליי במראה כאילו שאני בטוח הולך להיות הדבר החם הבא
וכמעט שלא קורים מצבים שאנשים שהוא בא לקחת מהמשרד של ה"ענק"
לא מצליחים בעיר. כל מה שחשבתי עליו באותם רגעים היה: "רני...
בן אדם, הגעת אל הנחלה, רק חבל שזה קרה בנסיבות כאלה".
התחלתי לשחזר לעצמי במוח את כל מה שקרה, את הקטע עם רענן ואח
שלו, הרצח שהיה להם בעיניים. באותו רגע גם די התבאסתי כי
נזכרתי ששכחתי את הדף שהיה יכול להיות התחלה של אחלה סיפור.
אבל מיד, במין רוח אופטימית שלא אופיינית לי בד"כ, אמרתי לעצמי
שזה לא משנה; אולי אחר כך אני אשב ואנסה לשחזר את מה שהיה
כתוב.
נזכרתי שאף פעם לא באמת האמנתי בקטע של ה"ענק" וגם אם רציתי
להאמין לא רציתי להשתמש בו בגלל האחת שהפכה לפיה ונטשה.  אבל
ברגעים של דחק אתה רוצה להאמין ובועט בכל העקרונות שלך, העיקר
שמשהו יציל אותך, במקרה הזה מידיהם של צוות נבלה וטרפה בע"מ.
נזכרתי בחדר ההמתנה שאליו הגעתי, אחרי שהשחלתי את הפתק לדמות
האמצעית, ואז נזכרתי בראיון האישי עם האישה החטובה שבו אימתו
את הבקשה שלי, ושאלו אותי אם זה מה שאני באמת רוצה. היא אח"כ
החתימה אותי על איזה נייר, היא אמרה שזה כדי שהם יהיו מכוסים
משפטית, ובעבר היו מקרים של תביעות משפטיות נגדם. אז שאלתי
"איזה סוג בדיוק של תביעות משפטיות?" והיא ענתה בקור, ש"לפעמים
יש פער בין הציפיות של האנשים, לבין מה שהם מקבלים בפועל".
אח"כ הרהרתי בפגישה שהייתה לי רק לפני מספר דקות עם אותו אדם
מוזר לטעמי. הוא לבש חליפה עם עניבת פפיון, הוא היה דומה
לצילומים של אבא שלי משנת 75. נראה לי שהוא חיבב אותי. על איך
שבהתחלה לקחתי לי חצי שעה לכתוב את הסיפור, שלמען האמת זה היה
בשביל הפוזה, כדי לשים אותם על אש קטנה. שהם יחכו. שלא יחשבו
שהייתי יורד לכולם שם כולל למזכירה הזקנה עדנה, רק כדי שיגשימו
לי את החלום. נזכרתי בכל מה שאמרתי לו שהיה נכון ברובו, חוץ
מהקטע שכסף אותי לא מעניין - כמו שפרס, באף אחת מהממשלות בהן
הוא כיהן, לא התעניין בתיק החוץ. רציתי להיות בתעשייה כי ידעתי
שאני אוכל לקבל בנוסף לכל הדינרוס גם קצת תהילת עולם, והסיבה
שלא בחרתי במשחק היא שרציתי קצת כבוד מהאנשים שם, הייתה לי
תחושה שכל אדם שנכנס לשם מבקש להיות שחקן, והסיבה האחרת היא
שאני יכול לשחק בערך כמו בת יענה שנבחרה לשחק את המלט בהבימה.
או במילים אחרות, אני מכיר במגבלותיי.
בכל שאר השיחה שלי עם הזקן, שנראה יותר כמו רואה חשבון עירקי
במיוחד מרמת גן, די דייקתי. רציתי להתחיל מחדש, ולהשאיר
מאחוריי את המוניטין הרב שצברתי לי בתור נוכל סוג ג'. אבל
הרצון הזה לא נמשך זמן רב כפי שתכף תשמעו. לקריירה שלי
בהוליווד היה אורך רוח של אורגזמה של ילד בן 17 שעושה את זה
פעם ראשונה ועוד עם מירי בוהדנה.  
כשהגעתי לאולפן קיבלה אותי בחורה צעירה, היא הייתה סטודנטית
לקולנוע שבחופשת הסמסטר שלה אבא שלה, שהוא איזה מפיק "ביג שוט"
בעיר, השיג לה עבודה בתור מזכירת הפקה בסרט של ה"אחים". היא
הייתה מאוד אדיבה, והם בדיוק צילמו קטע באולם באולינג עם ג'ון
טרטורו שהוא מלקק לכדור, ומיד אחר כך מאיים על החבורה של
ה-DUDE.
אחרי הצילום כולם יצאו להפסקת צהריים. כולם היו נורא נחמדים
ואדיבים. ג'ון טרטורו בא ולחץ לי את היד ואפילו התבדח על משהו.
כך גם עשו ג'ון גודמן וג'ף ברידג'ס, ששיחק שם את התפקיד הראשי.
אח"כ נפגשתי עם סטיב בושמי, והייתה לנו אפילו שיחה שהייתה
יכולה להיות דיאלוג באיזה סרט. אני זוכר שדיברנו על זה שצריך
שיהיו איזונים בחיים. סטיב אמר שבחיים צריך שהכול יהיה מאוזן.
הוא אמר: "קח את גוף האדם לדוגמא: הכל איזונים. קח את הדבר הכי
קטן - סוכר. אם הגוף לא מפריש אינסולין שיפרק את הסוכר אחרי
שהוא נכנס אנחנו בבלגן אחד גדול". הוא סיים ואמר: "Remember my
Israeli fellow, its all about the balance in life". אני זוכר
שהוקסמתי ממנו וחשבתי: "וואו, הוא יותר חכם ממה שהוא משדר".
המזכירה - ה"בת של אבא יסדר" - אמרה שהיא דווקא נורא מתפלאת,
ושבדרך כלל הם לא כאלה אדיבים, ואני רק חשבתי לעצמי: שתתפוצץ
מקנאה הכלבה.
אח"כ הגיע הרגע הגדול בו הכרתי את האחים - ג'ואל ואיתן, שגם
הוא עבר בצורה סבירה, הם אומנם לא נראו כאילו הם הרגע כתבו את
התסריט ל"אזרח קיין", אך הם די התאמצו להיראות אדיבים, והם היו
מאוד מנומסים. נתתי להם את ה"שלט" של "פקודת הביטול", והם
הנהנו עם הראש ואיתן אפילו אמר ש"הוא בטוח שהם לא ישתמשו בו",
אבל השלט נשאר אצל ג'ואל. לסיום ג'ואל בא אליי ואמר לי: "רק
דבר אחד אני רוצה שתזכור, קוראים לי ג'ואל, לא יואל, ולא שום
שם אחר. ג'ואל זה השם שלי, ויש לבן אדם זכות להיקרא איך שהוא
רוצה. אני יודע שיש לישראלים נטייה לקרוא לי יואל אבל ג'ואל זה
הוא שמי, וזה הכול". ואז איתן כדי לרכך את האווירה אמר "אני
פשוט איתן", וכולנו צחקנו. אז הלכנו כל אחד לדרכו לאכול ארוחת
צהריים. הארוחה הוגשה בסגנון בופה. היה הכול מהכול כמו חופשה
משודרגת של הכול כלול בתורכיה, רק שכאן לא היו בקלאוות לקינוח.


עם סיום הארוחה כולם הלכו לנוח, ואז ראיתי אותה. היא הייתה
בלונדינית. בהתחלה כשהסתכלתי עליה זה היה כמו סתם מבט חטוף אל
עבר בחורה יפה. אך את מה שקרה אח"כ אין לי שום דרך הגיונית
להסביר.
פתאום הכול נהיה מהיר, הרגשתי בחילה עולה במעלה הגרון, וגם
התחלתי לנשום מהר. הרגשתי שאין לי אויר. פתאום ראיתי איש עם
פסנתר עם זקן מנגן מוזיקה קלאסית, ואז הוא הפסיק לנגן ולידו
עמד בן אדם עם חליפה ועניבת פרפר. היה לו דמיון נורא מוזר לאבא
שלי. הוא אמר לי: "ברוך הבא, ברוך הבא לעולם התקפי הפסיכוזה",
הוא גיחך לו, "ואפילו לא היית במלחמת לבנון". פתאום סיד בארט
מפינק פלויד החליף את הזקן על הפסנתר והתחיל לנגן מוזיקה
אוורירית של פסיכים, ואני התחלתי להזיע ולהתנשף ולצעוק מה הם
קשורים לכאן. הבלונדינית מהעולם האמיתי פתאום פרשה כנף ונראתה
פתאום כמו מישהי מהעבר שאני מכיר ואז בן אדם נמוך עמד בינינו
וצעק: "It's all about the balance", דבר שכנראה הצחיק נורא את
האחים משה ורענן שצחקו שוב את הצחוק המסרס שלהם. "גם הם כאן?"
התקדמתי לעבר הבחורה אבל היא פרשה כנף ועפה לה באוויר אל עבר
אולם הבאולינג, ואז נעלמה כשהיא משאירה מאחוריה אבק כוכבים.
באותו הרגע יצאתי מהאולפנים. הלכתי אל עבר המשרד של האחים,
הרגליים שלי זזו אבל לא אני נתתי את הפקודה. פרצתי לשם ושאלתי
בתקיפות "איפה זה?" הם הסתכלו אליי בתמיהה, ואז ראיתי אותו,
הוא היה זרוק שם על השולחן, השלט עם הכפתור הכחול. לקחתי אותו
אליי ולחצתי בו בחוזקה. הם הסתכלו אליי במבט של "מה עשית?" אך
גם ניכר עליהם לאחר שהם הבינו מה בדיוק קרה, שהם חושבים לעצמם,
"הנה כאב ראש אחד פחות".
אחרי שיצאתי מהמשרד שלהם התיישבתי על הרצפה במסדרון, ואפילו
הצלחתי להירגע אחרי 10 דקות לערך, והתחלתי להרגיש שאני מתחיל
שוב לשלוט בגופי. אבל אז הם באו, שני גברים לבושים בחליפה. הם
לקחו אותי. בהתחלה חשבתי לדבר איתם שייקחו אותי לבחור עם
החליפה ועניבת הפפיון, אולי הוא יסדר לי הזדמנות שנייה בהפקה
אחרת, אבל הייתה להם יכולת הקשבה של ילד היפראקטיבי ששכח לקחת
את מנת הריטלין היומית. הם לקחו אותי לשדה תעופה, ועלו איתי על
טיסה חזרה. הם לא עזבו אותי עד שהם שמו אותי בביתי, שם נפרדנו
לשלום יפה, כי בכל זאת הם עשו לי שירות.

כשנכנסתי לבית, החלון והבטון שמסביבו היו מפוררים על ריצפת
הסלון. זה לא עניין אותי, ציפיתי לאחים שיחכו לי אבל הם משום
מה לא היו שם, כלומר משה האח הקטן כן היה, אבל לא בדיוק עם רוח
חיים. הוא היה זרוק עם הפנים על השולחן בסלון, לידו היו זרוקים
המקדחה וכל הבטון מהחלון.
אז פתאום שמעתי מישהו מוריד את המים. רענן יצא משם. היה לו
מיקרו עוזי לא נצור ומכוון על אוטומט ביד- נשק קטלני. הוא
הוציא מין נהמה שכזו וקרא לי "בן זונה". הוא אמר שהם בסה"כ באו
להזהיר אותי בקשר למשהו, אבל עכשיו אני גם אשם במוות של אח
שלו, כי מסתבר שבזמן שהם היו בדירה נכנסה לשם דבורה של התימני
הקברן מבית הקרקע ממול, דרך הפתח בחלון, ועקצה אותו. מסתבר
שמשה אלרגי, הוא באמת היה נראה מעט נפוח מאז הפעם האחרונה
שראיתי אותו. רענן לא יכול היה לעשות כלום. הוא הלך להיפגש עם
מישהי, והשאיר אותו בדירה. הוא חזר וראה אותו ככה.
עכשיו הוא אמר לי שאני אתכונן למות. אמרתי לו סבבה גבר,
התיישבתי על הכורסא, ואז אמרתי לו במין העמדת פנים של אחד שכבר
לא איכפת לו, "תן אש". האמת ציפיתי שהחוסר האכפתיות שלי למות
ירתיע אותו. אבל הוא נתן אש כמו גדול, רק שלא היה לו המון
ניסיון עם נשק אוטומטי, והנשק רקד לו ביד כמו בלרינה מאגם
הברבורים. עד הרגע שהוא שמט אותו והנשק נפל לרגליי. תפסתי את
העוזי, העברתי לבודדת, וכיוונתי אל "מלאך המוות" השלומיאל.
שאלתי אותו: "תגיד רענן, ממה רצית להזהיר אותי?" אז הוא התחיל
לבכות ואמר שבסה"כ הוא רצה להפחיד אותי, כי הוא יוצא עם איזה
אחת שהיא בלונדינית שהוא יודע שהיה לה סיפור איתי, הוא אמר
שהוא כל כך אוהב אותה שהוא רוב הזמן מדמיין שהיא פיה, והוא
נשבע שלפעמים הוא רואה שובל של אבק כוכבים מסביבה. הוא הוסיף
ואמר שכל הקטע הזה היה רק עניין מטופש של חוסר ביטחון מצידו,
והוא מצטער. אמרתי לו "עזוב שטויות" והלכתי לעבר המטבח, לקחת
את הכסף שחסכתי והיה מוחבא בצנצנת במטבח. הכנסתי אותו אל הכיס,
ואז שמטתי את הנשק בסלון.
כשבאתי לצאת מהדלת שמעתי ירייה. כשהסתכלתי לאחור ראיתי את רענן
שכוב עם ירייה בראשו, ונשק בגובה מטר מהקרקע נשמט לאט לעבר
הרצפה, כשמסביבו שובל של אבק כוכבים שהלך, והמשיך אל עבר
החלון, והחוצה.
זה פחות או יותר הסוף של הסיפור, חוץ מהחלק שקשור אליי - אני
עד היום נמלט מחבורות פשע ושוטרים שמחפשים או להרוג אותי או
לקחת ממני את החופש. בגלל רענן ומשה, כי בכל זאת זה לא נראה
טוב שהם נמצאו מתים אצלי בבית. מספרים במחתרת שיש עליי חוזה של
מאה אלף שקל אז אני נוסע כל הזמן צפון-דרום במכונית וכותב
דברים על דף נייר, אולי פעם אני אוציא ספר שיעשו ממנו סרט
בהוליווד. ולפעמים, רק לפעמים, כשאני יורד לאילת בכביש הערבה,
אני רואה ממש מצד ימין באופק ליד ההרים בלונדינית מרחפת בדרך
מקבילה למכונית שלי שמשאירה אחריה שובל ארוך, ארוך של כוכבים
שהכחול מעינייה מקרין עליהם.