אמיר. 3 שנים. 3 שנים אני נמשכת באף, חושבת ומתפלשת בהירהוריי
- עליך. ואתה, אפילו לא יודע.

7 שנים מפרידות בנינו, וחוצצות בינינו כמו ים. כמו אוקיינוס של
ימים וחודשים.
הייתי מאוהבת בך שנתיים. שנתיים שלמות! כתבתי עליך שירים,
סיפורים, מונולוגים. כל דמות שהיתה בראשי הייתה מהשראתך. אתה
המוזה שלי.
ושנה שלמה של התגברות עברה עלי. התגברות - עליך אמיר! עליך!
כבר לא מאוהבת. אבל אוהבת. אוהבת מאד. אני רוצה להכיר אותך.
להכיר אותך באמת, כמו שנעם מכיר, כמו שאבנר מכיר, כמו שאח ואמא
ואבא מכירים.
אני רוצה שתכיר אתי באותה צורה.
אני רוצה להיות מסוגלת להתקשר אליך, ולדבר איתך, סתם.
אני רוצה שנהיה ידידים. ידידים ממש, שמספרים צפונות לב, ובוכים
ביחד, וצוחקים ביחד. ומדברים על הכל.
הרצון להתנשק איתך, ולהיות שלך - כבר התגברתי עליו. במשך
שנתיים. אבל הרצון להיות קרובה אליך, נפשית ופיסית, הוא לא
נמוג. איך הוא יכול להימוג? כשאתה כל כך... כל כך... אתה!

לפני כמה זמן, בעקבות משהו שנעם אמר, הבנתי. האחד שלי הוא אולי
לא אתה, אבל אין עוד אחד כמוך.
אמיר יש רק אחד. מיוחד שכזה, שונה ומוזר קצת. קצת שרוט, ומאד
מוכשר.
רק אמיר אחד.

תכיר אותי. בבקשה תכיר אותי. אני יותר ממה שאתה רואה, יותר ממה
שאתה מכיר.
אני לא רק האחות הקטנה והחמודה של נעם.
אני ישות בפני עצמי. גם לי יש נבכי נשמה, וגחמות קטנות,
ואהבות, ושנאות, וכשרונות, ובכיות, ודמעות, וחיוכים משלי.
גם אני, היא רק אני.

אבל אני רוצה, שתכיר אותי.