היא יושבת כשגבה מופנה כלפי הקיר האפור. היא שותקת. מהמקום שבו
אני עומד אני רואה אותה בפרופיל, והכל קורה לאט כמו בסרט שחור
לבן. היא נועצת את מבטה בקיר שמולה. כנראה שהגענו עכשיו
לנקודה, שכבר אין אחריה מילים. רק שתיקות מכבידות. ובאמת, מה
כבר יש להגיד. רק שנינו לבד בחדר האפור הזה, ובכל זאת
אינטימיות לא יכולה להיווצר כאן. אם הייתי יכול, הייתי שורט את
הקירות בצריחותיי או שהייתי יורד על ברכיי ובוכה את עצמי
למוות, אבל שום רגש לא מוצא את דרכו לתוך החדר הזה.

הדלת נפתחת. כנראה שעשר הדקות שלי נגמרו. צוות הרופאים נכנס
כאילו אינו מרגיש בנוכחותי. רופא בגיל העמידה קושר חוסם עורקים
על זרועה הימנית, ומחדיר את המחט לוריד בולט על הקיבורת.
עוית קלה של בהלה חולפת בפניה, והיא משתנקת כששריר הלב מפסיק
לפעום. מייד אחריו קורסות כל המערכות של גופה השברירי, שפעם
ידעתי.

עיניה המתות מביטות בחדר במבט זגוגי. "אני אוהב אותך" צרחתי
במלוא ריאותי "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך,
אני אוהב אותך!" ידי אוחזות בצידי ראשי "אני אוהב אותך, אני
אוהב אותך, אני אוהב אותך!!!" שני גברים חסונים בבגדים לבנים
תופסים אותי, אך איני מרגיש בהם. "אני אוהב!!!" אני צורח. הם
נאבקים להוציא אותי מהחדר, אבל אני איני נמצא איתם באותו חדר,
זה רק גופי שמשתולל וצורח ובועט ושורט.

אני נמצא כעת במקום אחר לגמרי, במרחב אינסופי של שקט, מישיר
עיני מול המוות.
"זו הפעם הראשונה שאנו נפגשים, האין זאת" אני מושיט יד ללחיצה
(היד נשארת באויר ללא מענה). "ולא הפעם האחרונה" הוא אומר בנחת
וממולל קצוות של זמן פרום באצבעותיו "אם אתה חושב שזה כואב",
הוא אומר בשקט "תחשוב על האמא שלך עם השמלה הפרחונית והמספר על
היד" הוא עוצר לרגע, "ועל אבא שלך עם העיתון של שבת והמקטרת,
ועל אחותך." אתנחתא, "ובעלה", אני יכול להישבע שהוא כבר ניהל
שיחה זהה בעבר, "ועל הילדים שלך".

"את הכל אתה לוקח ולא נותן שום דבר" אני אומר לו כמעט בתחינה
"מה אני כבר יכול לעשות? הרי זה משחק מכור ללא מנצחים".
"בחיים אין מנצחים, במוות יש" הוא עונה לי.
"ומה איתה?" אני שואל. הוא שותק. פניו המתגלות אלי שחורות
כימיו של העולם.
"אני אוהב את החיים" אני אומר לו.
"אתה תחיה אותם, עד שאגיע".
                                       

אני נזכר כעת באותו יום בו חייתי בשני מימדים מקבילים. איך
בעטתי וצרחתי במסדרון הארוך של אגף הנידונים למוות, ואיך באותו
זמן פגשתי לראשונה את המוות, שהעניק לי חיים.
או לפחות פרספקטיבה.