יולי 2004
אני מדדה בעיניים חצי עצומות למקלחת, מורחת משחת-שיניים על
המברשת ומתפלאת שיצאה לי בדיוק הכמות שרציתי, והמשחה לא
השפריצה ויצאה מהשפורפרת בלי שליטה. בעצם, אני כבר מזמן לא
בחרמון, והתופעה הזאת שייכת ללחץ האויר הנמוך ששם. ואז אני
נזכרת שבלילה שוב חלמתי, שאני בחרמון וקר לי. כבר אמצע יולי,
לא יכול להיות שהיה לי קר בלילה, ובכל זאת ככה חלמתי.
ירד שלג ועוז חיכה לי, נשען על קיר הלשכה. הוא לא השתנה כלל,
אותו פרצוף ציפורי, אף מחודד, עיניים בולטות ושיניים עקומות.
נראה לי טבעי בהחלט שאני ועוז בחרמון ושיורד שלג. הוא אמר,
חיכיתי לך שנוכל לטוס ביחד. ועניתי, אבל אני טסה להודו. והוא
אמר, אבל חיכיתי לך. נלחצתי, והתעצבנתי על האיחור שלו, אבל,
עוז! אני טסה להודו, ואתה לניו-יורק.
מוזר שבחלום רק השוני בין היעדים הוא שמפריע לנו לטוס יחד, ולא
גורם הזמן.

ינואר 2004
ישבתי אצל אור בצהריים אפורים וקרים, שנדמה שהזמן עצר מלכת.
המח"ט וסגנו היו בסיור בגזרה, הרגשנו כמו מלכות, ונהננו מכל
טובות ההנאה השמורות למשרתים בממלכת הלשכה: טוסט צהוב וקטשופ
ורגליים על השולחן. פירורים מילאו לנו את המדים, אבל לא היה
אכפת לנו. אור ענתה לטלפונים במילים קצרות "לא. סיור בגזרה.
עסוק. לא. לא." וטרקה את השפורפרת בחיוך מדושן, נהנית מתחושת
העליונות על קציני-מטה. כשגמרתי עם הטוסט, התחלתי עם
הציפורניים. אור נתנה בי מבט של "תפסיקי", ואני עשיתי עצמי לא
קוראת את המבטים שלה. היא המשיכה לרמוז לי באמצעות התפעלות
שקטה אך ברורה מהציפורניים המטופחות שלה, וכשהוספתי לכסוס, ואף
נעזרתי בסכין היפנית לסילוק העור שסביב הציפורניים, היא שאלה,
"מה את עושה?", כאילו שלא ראתה שהייתי בטראנס של אכילה עצמית.
"סתם. מתעסקת בעצמי". היא גיעגעה את צחוקה, וטענה בסלנג
החטיבתי שלנו, "כו-פרה עלייך!".

הטלפון צלצל ועל הצג הייתה הכתובת "קצין שלישות". אור ענתה
בספיקר, כדי שגם אני אשמע.
"חושך"
"כן"
"החיילת שלי אצלך?"
"חיובי"
"תשלחי אותה אליי. בהול."

צחי חשב שאם ישתמש במילה יפה במקום "תזיזי את התחת שלך לכאן",
אז אני אגיע ברצון. שלושים מטרים עד לשלישות, והדרך הייתה קשה,
רוח נשבה לי בפרצוף והקפיאה לי את האזניים, השלג הטרי חרק תחת
רגליי. נכנסתי למשרד וכמעט שהחלקתי על רצפת הלינוליאום הרטובה
והבוצית, ומיד נצמדתי להסקה, שחיממה אותי רק מבחוץ.

צחי נראה בעצמו תשוש מהצהריים הכבדים ההם, הוא רצה ללכת לנמנם
וקרא לי שאשב ליד הטלפון ואענה לצלצוליו, אך הסווה זאת ברשימת
פקודות: "אני רוצה שתוציאו דואר. תדפיסו לי שני מכתבים,
שכתבתי. תתקשרו לאוגדה בקשר לקורסים של החודש הבא. תסגרו את
הדו"ח 1 של היום. תתייקו את מה שבמגירת תיוקים - היא עוד שנייה
מתפוצצת. וזהו." והוא גם חשב שאם ידבר אליי בצורת רבים, יקל את
עומס העבודה, "וזהו, רק תעשו פה שטיפה קטנה".

"בסדר" התיישבתי בכסאי, נייר המכתבים שבתחתיתו מודפס "צחי
נבון, קצין שלישות חטיבתי" הונח לפני, ממתין להדפסה, וקראתי
ברפרוף את שני המכתבים בעניין קלוש. התחלתי לשרבט על פתק,
לכאורה כתבתי רשימת מטלות. הפתק שלי התמלא בקישקושים, ובלב
התפללתי שייצא כבר. הוא קם בבת-אחת, אחז את הנשק שלו ודיווח
כמו תמיד, "אם צריכים אותי, אני בחדר".

בחנתי את קצות אצבעותיי השורפות מכסיסת-יתר ונשפתי עליהן אויר
קריר. למה שיצטרכו אותו? לא הצלחתי לעשות יותר מלבהות באויר,
ולענות בקוצר-רוח לטלפונים. מהחלון אפשר היה לראות את חלון
הלשכה, ודרכו, במעורפל, את משענת הכיסא של אור וזוג רגליים
מורמות על השולחן.
היום מתחיל להיגמר, ציינתי לעצמי בהקלה, ושעת השקיעה, השעה
האהובה עלי ביום, הגיעה. השלג החזיר אור תכלכל וקסום, שהסתיר
את כל הכיעור של הבסיס.

הטלפון צלצל.
"שלישות"
את מתכוונת שלי-שטות" אור ניסתה להטביע מושג חדש בסלנג
החטיבתי, ואני שיתפתי פעולה.
"שלישטות, שלום, במה אפשר לעזור לך?" תירגלתי בקול של מישהי,
שעובדת על עמלות.
"משעמם לי, אולי תבואי לשבת איתי"
"אני לא יכולה, אני לבד פה" וכאילו בלי שום קשר העלתי את הנושא
הישן והכאוב, "את חושבת שיורד שלג בניו-יורק?"
"אני חושבת שהוא יבין, sooner or later, darling, שהוא עשה את
טעות חייו"
"לא נראה לי שהבחירה לדפוק את מריה הייתה טעות"
"הוא עשה את זה רק בגלל שאותך הוא כיבד יותר. הוא היה צריך
לזיין מישהי בחטיבה, לפני שהוא טס לניו-יורק, והוא העדיף לזיין
ולזרוק את מריה. את צריכה לקחת את זה בתור מחמאה"
"תודה, באמת, מזמן לא קיבלתי מחמאה כל-כך נחמדה" התמרמרתי.
"זה בעצם לא משנה אם הוא יבין או לא, הוא עשה טעות. כופרה
עלייך, אני מבטיחה לך שאת יותר שווה ממריה השרמוטה הזאת"
שתקתי, מתלבטת ביני לבין עצמי אם לשכוח אותו או לייסר את נפשי
עוד קצת, ואור המשיכה בנסיונה לעודד:
"תתארי לעצמך, הם עשו את זה במטווח. עם כל החרא של הפרות שם.
כמה טוב זה כבר יכול היה להיות?!" והמשיכה בהכפשות, "ועוז,
המכוער הזה, הוא בעצמו אמר לי שאין לו נסיון".
שתקתי בחוסר החלטיות, ואור סיכמה "טוב, תבואי לאסוף אותי
לארוחת-ערב".

יולי 2003
היה קיץ בשבועותיו האחרונים של עוז בבסיס, חם ויבש והשמש
שורפת. אני הלכתי לשלישות והוא חיכה לי כדי ללוות אותי למשרד.
"אז מה התוכניות שלך?" שאלתי בקנאה, כשהגעתי אליו והמשכנו ללכת
יחד.
"אני טס לניו-יורק"
"יש לך כרטיס?"
"עוד לא. אני מתלבט אם לטוס ביום של הבקו"מ או לחכות
שבוע-שבועיים"
"בעיות קשות יש לך"
הגענו לכניסה לשלישות, ועוז עצר לפני שהמשיך בדרכו ואני בדרכי,
ושתק.
"אולי תיקח אותי לסיור בגזרה, אף-פעם לא הייתי"
"צחי לא לקח אותך אף-פעם?!" הוא תמה, "תקלה חמורה! עוד היום
אני לוקח אותך לתצפית מרכבל עליון. תתכונני. אני אודיע לך,
כשיהיה לי רכב".

כל היום התכוננתי. ביקשתי רשות מצחי, התקלחתי ולבשתי מדים
נקיים בניחוח מרכך כביסה, ואור קלעה את שערי לצמה חגיגית.
בארוחת-צהריים עוז הודיע לי לחכות לו ליד הג'יפ בשעה שתיים.
לאט עבר לו הזמן עד השעה המיוחלת, ובשתיים יצאתי מהשלישות בצעד
בוטח, מסדירה את נשימותיי, לעבר הג'יפ. שעונה על הג'יפ מצאתי
את מריה, סיגריה בין אצבעותיה, וכולה מרוצה מעצמה. "את גם באה
איתנו?" היא שאלה, ורציתי לענות שהיא זו שבאה איתנו, אך יצא לי
"כן" חיוור. עוד לפני שהספקתי לעכל את המצב החדש, עוז הגיע
ויצאנו לדרך. מריה פתחה עבורי את הדלת וקבעה: "את מאחורה". לא
התנגדתי, כי לא רציתי להתווכח איתה על עניין כה פעוט, אך ידעתי
שהויתור הזה מסמל ויתור גדול יותר.

הש.ג. פתח לנו את שער הסורגים הלבנים, ואני חשתי טוב לצאת
מהגבולות, שהציבו לי. במשך חמש-עשרה דקות הנסיעה הבטתי בנוף
בהנאה, אמנם לא עברנו בין קירות שלג, ולא לבנים היו ההרים
עליהם צפיתי, אלא אפורים ויבשים, אך גם בקיץ החרמון היה יפה.
הגענו לאחד המוצבים בגזרה ועוז יצא מהג'יפ, ביקש שנחכה לו כמה
דקות, והלך להקפיץ את החיילים שלו. מריה קישקשה על השבת שעשתה,
על כמה שהיא חרמנית ועל הקשר בין השניים, התבוננה בעצמה בראי
קטן שהוציאה מהכיס, והתאמנה בפרצופים סקסיים. כשגמרה להתפעל
מעצמה, החזירה את הראי לכיס והסתובבה אלי, "למה באת איתנו?"
הייתי המומה, ובכל זאת הצלחתי לשמור על אדישות, "עוז הזמין
אותי"
"זה נחמד שבאת" היא דיברה אלי בחביבות, "פשוט קיוויתי להיות
קצת לבד עם עוז" והיא צחקה לעצמה צחוק שובב.

עוז והחיילים שלו יצאו מהמוצב והתחילו לפרוש ציוד, לדבר, לפרק,
להרכיב. הבנו שההקפצה תתארך, ויצאנו מהג'יפ לנשום אוויר פסגות.
התבוננו שתינו בעוז בדומיה. הוא היה נמוך יותר מכל חייליו,
ונראה קטן יותר. הוא דיבר בשקט סמכותי. מה משך אותי אליו
פתאום, תהיתי לעצמי, אני רואה אותו יום-יום במשך שנה, ורק
לאחרונה אני רוצה, לא יודעת מה בדיוק אני רוצה. אולי זה מפני
שהוא עוזב ואני לא רוצה להיפרד, אולי זה מפני שנקשרתי אליו,
והוא כלל לא יודע על כך.

"איזה חמוד עוז" מריה קבעה והבהירה לי שלשתינו מתחוללות בראש,
פחות או יותר, אותן מחשבות. הסכמתי איתה, והיא המשיכה לחשוב
בקול רם, "אני חושבת שאני מתאהבת בו. הוא בכלל לא הטיפוס שלי,
למרות שעם עדשות וג'ל הוא נראה די טוב, אבל אני מרגישה שיש
בינינו קשר יותר עמוק"
"את סתם חרמנית, מריה" לגלגתי עליה מבלי שתבחין בכך.
"אני באמת חרמנית. אולי אני אזיין את עוז"
"אולי הוא לא יסכים..."
והיא הסתכלה עלי במבט כוחני, אני בטוחה שחשבה שאף גבר לא יסרב
לה, "נמאס לי כבר מכל הגברים בחטיבה" היא שתקה לרגע קצר,
מתלבטת אם לשתף אותי בסוד, "את יודעת שהייתי עם אבי נאמן" היא
נקבה בשמו של אחד מקציני-המטה, והדגישה גם את שם משפחתו,
להבדיל מעוד כמה אבים, שהייתה איתם.
"כן, מריה, אני יודעת", עניתי בייאוש, "כולם יודעים".

היא השתתקה, אולי החליטה לשמור את מחשבותיה לעצמה, אולי פשוט
הפסיקה לחשוב. בהיתי בדמויות הירוקות המתרגלות הקפצה, והרגשתי
רחוקה, כמו צופה בסרט שסופו כבר נקבע ואני צריכה לשחק את
התפקיד, שלא בחרתי. חשבתי לעצמי ששמות אנשים יכולים להטעות;
שמריה רחוקה מלהיות בתולה קדושה, ולא אגזים אם אומר שהיא זולה,
שצחי נבון הוא טיפש, שאבי נאמן בגד באישתו, ובעוז התגלה צד
חלש; כמו החליטו להתכחש למשמעות שמם. ורק אור היא באמת אור,
אפילו שצחי קורא לה חושך.

כשהסתיימה ההקפצה, החיילים נבלעו במוצב, ושלושתנו חזרנו לג'יפ.
משם המשכנו אל יעדנו הבא שלשמו הצטרפתי לסיור, רכבל עליון.
בדרך הקצרה לשם החל לגרות אותי חוש הסקרנות, ושאלתי את עוז על
עברו הצבאי. מה עשה בתור חייל, מדוע יצא לקצונה, היכן שירת,
והוא הציץ לעברי במראה הקדמית, מרוצה מההתעניינות בו, וענה
שהיה כוון בתותחנים ורצה תפקיד יותר מעניין ושירת ברמת-הגולן.
מריה חשה שתשומת הלב של עוז נלקחת ממנה, והחלה לשיר בקול רם את
המנון החטיבה.
הגענו, ומריה שאלה אם אפשר להשאיר את הנשק שלה בג'יפ. עוז ענה
שלא. נעמדנו בעמדת תצפית, עוז ליטף באצבעו את ההרים, החליק על
הואדיות, נעצר באנטנות. מריה השתעממה, הניחה את הנשק על הארץ.
עוז ביקש שתרים אותו, והיא החליטה להתיישב לידו, ממשיכה לשיר
את ההמנון המעצבן. עוז נקב בשמות הפסגות, העמקים והמוצבים.
ואני שאלתי שאלות כמו תלמידה טובה, וחזרתי על דבריו כדי לבדוק
שזכרתי.

ולסיום ההסבר סיפר גם מה לא רואים. יש ימים נדירים בהם אפשר
לראות את הים. אם הייתה ראות טובה, ייתכן שהכל היה נראה אחרת.
והוא הפנה אליי את מבטו, ממתין למוצא פי, אני רציתי שיספר לי
עוד, רציתי לדעת יותר משמות המקומות.
"ואין לך משהו מעניין לספר? איזה משל או צ'יזבט?"
"לא" הוא נתן לי חצי חיוך מבויש.
"לא היית בצופים?" שאלתי בהקנטה.
"הייתי רק בפעולות, ששיחקו בהן כדורגל" הוא ענה בנוסטלגיה.

ובכך סיימנו את התצפית, וחזרנו לג'יפ. מריה חטפה לעוז את הכובע
בזמן שנהג, והם נאבקו עליו. במקומי מאחור הרגשתי כמו ילדה קטנה
מביטה מהצד בפלירטוטיהם של ילדים גדולים. עוז נכנע עד לחזרתנו
לחטיבה, ומריה שמה את ידה על כתפו לאות הפסקת אש. משכתי
באיטיות את הגומיה משערי, ובאצבעותי פרמתי את הצמה, נותנת
לשיער לנשור על פרצופי, לכסות את הבעת פניי. נשאבתי לתוך
ההתאהבות, שידעתי שסופה יהיה רע. יכולתי בעזרת ההגיון להימנע
מהרגשות, שיביאו לי כאבים רבים, אך בתוכי קיוויתי לכאוב,
להיהרס, להיכשל, כדי שאוכל להתחיל מחדש, כשכל זה ייגמר.
החנינו את הג'יפ בסמוך ללשכה. מריה ירדה והרימה את המושב
למעני. אמרתי לעוז "תודה" בקול עצוב והלכתי ישירות אל אור.
ובפעם הראשונה היה לי קר באמצע יולי.