פרק א'
"בוקר טוב, עולם!" אמרה גילה כשנעורה משנתה.
"בוקר טוב, גילה" פנתה אליה אמה בפנים מחוייכות.
"בוקר טוב, אמא" אמרה גילה. אמא פרשה את וילונות החלון וקרני
השמש החמימות והצוחקות פרצו לחלל החדר ומילאו אותו בתחושת בוקר
רעננה.
"ומה יש לארוחת בוקר היום, אמא?" פנתה גילה לאמא בארשת סקרנית
וחקרנית.
"ביצה רכה וכוס חלב" אמרה דיצה, אמא של גילה.
"מצוין אמא! הרי אלו המאכלים האהובים עלי ביותר" קראה גילה
בשמחה והחלה להסתער על הביצה שהוגשה לה בינתיים.
"ולכן הכנתי אותם לך, ילדתי, על שום שאני אוהבת אותך" אמרה
דיצה בשמחה, גאה לראות את ילדתה הצעירה מפטמת עצמה בחלמון ביצה
צהבהב ומזין.
"את זוכרת איזה יום היום?" שאלה דיצה "לא שכחת?"
"לא שכחתי, אמא" אמרה גילה בסבר פנים מאוכזב, כי למרות שידעה
שהיום הזה יגיע, קיוותה שאמא תשכח ממנו איכשהו והוא יחלוף בלי
שייזכר.
היום היה יום השנה למותו של סבא יוסף ומשפחתה של גילה שכרה
אולם על מנת לציין את המאורע. רבים מחבריו הקשישים עמדו לשאת
נאומים ולספר על העבר המשותף עם סבא יוסף: העלייה לארץ,
ההתיישבות, מלחמת העצמאות, ימיה הראשונים של המדינה הצעירה
ועוד שלל נושאים שגילה לא הבינה בהם ולא חשקה להבין.
גילה לא אהבה כל כך את סבא יוסף. סבא יוסף היה תמיד זועף וחמור
סבר ולעולם לא חייך או צחק. תמיד היה נדמה שיש לו דברים
רציניים בראש, רציניים מדי בשביל לצחוק או להשתעשע. ואם מישהו
היה מעז לצחוק בסביבתו של סבא יוסף היה תוקע בו מבט כזה שהאדם
הזה היה מתבייש ברגע שגומות הלחיים שלו החלו להתקמר ולעשות
צורה של חיוך.
"אמא, רון יבוא היום בערב, נכון?" שאלה גילה כאילו היא ממש
מבקשת.
"כן, רון יגיע, מותק. הוא חוזר במיוחד מגרמניה".
ושוב נעורה בילדה הקטנה שמחה מתוקה מהסוג שרק הפגישות עם דודה
האהוב יכלו להעיר. דוד רון, אחיו הצעיר של אביה, היה הדוד הטוב
ביותר בעולם וכשגילה הייתה קטנה יותר היה לוקח אותה תמיד
להצגות וסרטים. הוא היה מדבר איתה על החיים ומספר לה סיפורים.
לגילה היה נדמה שדוד רון הוא היחיד מבין המבוגרים שמבין אותה
ובאמת מקשיב לה. אבל מאז שדוד רון נסע ללמוד בגרמניה לפני שנה
וחצי היא לא ראתה אותו הרבה. פעם שמעה שאמא אמרה שסבא יוסף כעס
על דוד רון שנסע ללמוד בגרמניה. גם אמא אמרה שהיא לא מבינה למה
דוד רון נסע ללמוד בגרמניה, וגם גילה הקטנה הייתה תוהה בינה
לבין עצמה (בלי לספר לאף אחד) ופעם אחת אפילו שאלה את רון, אלא
שאז, בניגוד להרגלו, כיווץ רון את מצחו ברצינות ואמר לה שהוא
מעדיף שלא לדבר על זה כרגע. ובכל זאת גילה אהבה אותו, כי הוא
לא היה אומר לה דברים כמו "כשתהיי גדולה תביני" או "את קטנה
מדי" אלא פשוט שהוא מעדיף שלא לדבר על זה. ואת זה גילה כיבדה,
אפילו שאח"כ ניסתה במשך שעה לדגדג אותו ולגרום לו לספר.

פרק ב'
"ערב טוב לכולם" אמר למיקרופונים דורון, אביה של גילה.
הרמקולים הגבירו את קולו וגרמו לו להדהד באולם כולו. ברגעים
כאלה הייתה גילה גאה באבא הגדול שלה שמדבר בקול עבה וכולם
מקשיבים לו.
"התכנסנו פה הערב לציין מלאות שנה למותו של יוסף דרייברג,
ידיד, חבר של רבים מאיתנו, סב יקר לנכדיו ואבי שלי". גילה תרה
בעיניה אחר דמותו של רון. היא חיפשה אותו מאז תחילת הערב, אך
לשווא. גם כששאלה את אימה ענתה לה זו שתחדול מחקירותיה: "דוד
רון מגיע ישר משדה התעופה. ותפסיקי לנדנד, זה לא יפה".
"בין חבריו הרבים של יוסף ניתן למצוא רבים שהיו איתו באוושויץ
ושרדו איתו התקופה הקשה ההיא. חלקם חיים עדיין, חלקם בינינו פה
היום, וחלקם כבר לא איתנו".
"מה הוא מברבר שם?" חשבה גילה לעצמה. כל המילים עם הגוון הזר
הזה. היא עצמה את עיניה ודמיינה לעצמה את המקום המסתורי:
"אוושויץ" שם של עיירת נופש קטנה מתחת להרים ירקרקים ומדרונות
פרחוניים. היא דמיינה את עצמה בת עשרים, ישובה על כסא נוח
בנופש בעונת הקיץ; כוס משקה לצידה ומשקפי שמש מכסות את עיניה.
הדוד רון יוצא מחדר השינה שלו, קערת דובדבנים בידו ובידו השניה
הוא מחזיק ספר שכתב במיוחד בשבילה, כמו שהבטיח.
אבל דוד רון לא היה שם איתה עכשיו, נזכר שוב ליבה העצוב ונכמר.
היא חיפשה אותו שוב, עיניה משוטטות בין השולחנות העגולים
והאנשים הזקנים המסובים אליהם, עיניהם מביטות היישר לנואם
ופיותיהם חתומים בנימוס. היא חיפשה לראות את פניו הצוחקות
והמחשבה עליו בלבד הספיקה על מנת להעלות חיוך גם על שפתיה,
אולם מבטיהם הרציניים והמוכיחים של הזקנים שעיניהם נתקלו
בעיניה התרות הספיקו על מנת להקפיא את דמה בפחד. "למה הם
כועסים עלי כל כך שאני מחייכת?" שאלה את עצמה בפליאה. "אפשר
עוד לחשוב שעשיתי משהו לא יפה?!" ובין רגע החליטה בינה לבין
עצמה "אני עליהם יותר לא מסתכלת" והשפילה עיניה מתחת לשולחן.
אמא הייתה לצידה והיא פנתה אליה "אמא, את בטוחה שרון מגיע?".
"הוא מגיע גילה, עכשיו תהיי בשקט בבקשה, את מפריעה לכולם".
"ואיך אני מפריעה לכולם?!" חשבה לעצמה הילדה ועכשיו באמת כעסה
"גם איתך אני לא מדברת יותר" החליטה בינה לבין עצמה וחתמה את
פיה בנחישות. אלא שכעבור כדקה נעורה בה שוב המחשבה שאולי הוא
הגיע, דודה האהוב. היא הרימה את ראשה וסקרה שוב את הסביבה.
הראשים הקרחים והאפורים שהתנשאו מכל כיוון הביטו בה במבטים
רציניים ועגמומיים ובעינים כבויות ועצובות. "איפה הראש השמח
שלך רון?" שאלה את עצמה בעצב וציפיה "האם תפר הבטחתך ולא
תגיע?". אביה עדיין עמד על הדוכן ודיבר. "על מה יש לו לדבר כל
כך הרבה?" חשבה ושמץ הגאווה שנותר בה פינה מקומו לחוסר סבלנות
רוטן.
"ועכשיו" אמר דורון  "נזמין לבמה את מקס אייזנמן ששרד יחד עם
סבי את זוועות מחנות הריכוז וההשמדה".
אדם קרח, גרום ועצוב מראה עלה על הבמה בצעדים איטיים. משני
צדדיו הילכו שני אנשים צעירים במדים לבנים ותמכו בו כדי שלא
ייפול בעודו מטפס במדרגות.  גילה הביטה בו בציפיה ושעמום
מעורבים. "הלוואי שכולם פה היו הולכים הבייתה ורון היה מגיע
ולוקח אותי לדאכאו" חלמה לעצמה לרגע חלום מתוק. אבל האיש הזקן
שעלה באיטיות מרגיזה וממש מקוממת על הבמה כבר התיישב בכסאו
ונדמה היה שהוא נחוש להגיד את דבריו על יוסף, העלייה, הקמת
המדינה ועוד מיליון ואחד נושאים שלא עניינו את גילה לא מינם
ולא מקצתם.
הוא הוציא מידו חתיכת נייר צהובה וכחכח בגרונו בחשיבות עצמית.
ואז זה קרה. מבול הברות זרות, חתוכות ומוזרות פרץ מפיו בשטף
מזעזע. הצליל המשונה של השפה היה כה מהמם בזרותו שדעתה של גילה
ממש עלתה על גדותיה. "איזה מין שפה היא זו?!" שאלה עצמה מבודחת
עד מאוד מהקולות המוזרים.
"פלוכצן, בלוכצן... פרקצן דוכצן..." מלמלה לעצמה בנסיון לחקות
את הצלילים המוזרים, אבל מאוכזבת מהתוצאה פנתה שוב להקשיב
לנואם שהמשיך להפיק קולות מוזרים שעלו, ירדו והשתנו בגובהם,
מהירותם ובאופן ההטעמה שלהם ובכל זאת נשארו תמיד זרים בצורה
בלתי רגילה, נלעגת ובעיקר מבדחת. ואכן, כמעט ללא שרצתה בכך,
הרגישה גילה את הצחוק המוכר והטוב עולה בחזה, אל גרונה ואל
פיה. היא ניסתה לעצור ולחסום את הפה, לשים יד על הלוע הנפער
לקריאה. קול נסתר אמר לה שאסור לה; אסור לה לפרוץ בצחוק רם
שכזה. אולם לשווא, הצחוק המתגלגל כבר פרץ לחלל האוויר, ממהר
לדרוש את פרקו וממשיך ומתגלגל כרעם מבהיל בין קבוצות האורחים
המכובדים. מבטה הנבוך והזועם של אמא הופנה במהירות וגילה חשה
דקירה עצובה של כאב בליבה. ובכל זאת, מה יכלה לעשות?!  הצחוק
המתגלגל וסרבן הציות רק התגבר משניה לשניה, גורר עימו עוד ועוד
מבטים נדהמים, מוכיחים, כועסים. כל מאמץ לרסנו רק חיזק את
כוחו, וגילה, ששרירי הפנים והלסת שלה כבר כאבו מחיוך רחב וצחוק
מאומץ נקרעה בתוכה מתחושת הניכור שבין החיצוניות העולצת
והאווילית שלה לכאב הפנימי והבושה. אולם הם בקהל לא הכירו את
תוכה הנאצל. הם לא ידעו את פנימיותה האצילה, אלא רק  את פניה
הצוחקות וחסרות הדאגה.
עכשיו גם הנואם הפסיק לרגע את נאומו והביט עליה רגע בסבר פנים
תמה ושואל.
"אסור לצחוק! תפסיקי מיד" לחשה לה אמא בכעס וגילה בסבר פנים
צוחקות הביטה עליה בתמיהה וייאוש, צחוקה ממשיך להתגלגל בחלל
האולם. אלא שאז, כשעמדה כבר להחביא ראשה מתחת למפת השולחן, שלא
יראו אותה לפחות, קלטה עינה לפתע את רון. הוא עמד קרוב לפתח
האולם, מביט אליה ישירות בתדהמה וזעזוע. פניו היו חיוורות
וחזותו כולה מתחלחלת ובהולה.
"האם הוא כועס עלי? האם הוא מאוכזב ממני?" התרוצצו המחשבות
בראשה הקטן של גילה. היא השפילה במהירות את מבטה מדודה רון,
כשלפתע, סוף סוף וללא כל התראה, השתתק פיה והצחוק נאלם. הנואם
הזקן כחכח בסיפוק והמשיך בנאומו והיא נותרה בודדה באולם; מבטים
מאשימים מקיפים אותה בכאבה.

פרק ג'
בדרך הביתה היו כולם שקטים. אמא ואבא היו בעיקר עייפים וכבר
שכחו מכל שקרה באולם. "הכל, כמובן, נשכח בסופו של דבר," הזכירה
לעצמה גילה בסיפוק מסויים. עם הדוד רון לא הצליחה לדבר אפילו.
הוא נעלם מיד כשהסתיים הטקס ללא לומר מילה וגילה הצטערה
וקיוותה שאינו כועס עליה. השעה הייתה כבר מאוחרת כל כך. ביום
רגיל הייתה גילה כבר ישנה בשעה זו שנת ישרים, ועכשיו היא פיהקה
בעייפות, תשושה מכל מעללי הערב שהיה ברובו הגדול חסר עניין
לגמרי.
גילה העייפה נרדמה במושב האחורי של המכונית וכשהגיעו נשא אותה
אבא על ידיו ולקח אותה למיטתה שם הניח אותה וכיסה אותה בשמיכת
פוך נעימה.
"לילה טוב, אבא" אמרה בעודה מחניקה פיהוק ואבא נישק אותה נשיקה
חמה על לחיה, כשלפתע נשמע צלצול בדלת.
"מי יכול לבוא בשעה כזאת?" שאלה בהפתעה דיצה את דורון.
השניים הביטו אחד בשני מופתעים ואפילו גילה פקחה את עיניה
בסקרנות.
הדלת נפתחה וגילה יכלה לשמוע את קולו של רון.
"רון, שלום. מה אתה עושה פה בשעה כזאת?" שאל דורון.
"אני מצטער, היה לי משהו שהייתי חייב לספר לכם ולגילה".
"לנו ולגילה?!"
"זה סיפור שלא סיפרתי לאדם מאז שקרה. הייתי רוצה שאתם וגילה
תשמעו אותו".
"אבל זה חייב להיות עכשיו באחת בבוקר?" שאלה דיצה בעיקום אף.
"די דיצה, אם רון אומר שזה חשוב אז אני בעד שכולנו נקשיב. גם
ככה אין לגילה מחר בית ספר".
צעדים נשמעו, הדלת נפתחה ורון ושני הוריה של גילה עמדו במפתן.
"שלום רון!" קראה גילה בשמחה, קפצה מהמיטה ורצה לחבק את דודה.
"שלום גילה, מה שלומך?" רון כרע על ברכיו ונישק את גילה על
לחיה.
"אני בסדר" גילה השפילה את עיניה. היא חששה שאולי רון עדיין
כועס עליה, אבל הוא לא הראה שום סימן לזה. הוא חיבק אותה
בחוזקה.
"רציתי לספר לך ולהורים שלך סיפור שקרה לי לפני כשנה" אמר.
כולם ריכזו את מבטיהם ברון, מאזינים בקשב רב.
"זה היה כמה ימים לפני שסבא יוסף נפטר. באותה תקופה הוא גר
בבית האבות בגבעתיים. את אולי יודעת שלסבא יוסף הייתה מחלה בשם
"אלצהיימר" שגורמת לבנאדם לשכוח הרבה דברים, גם דברים ממש
פשוטים כמו השמות של הילדים שלו או הכתובת של הבית שלו. אני
הגעתי באותו בוקר לביקור בארץ וכשאמרו לי שמצבו של סבא יוסף לא
טוב כל כך החלטתי לבקר אותו מיד. כולם אמרו שהוא כבר לא מדבר
בהיגיון, שהוא מקשקש ומלהג בלי קשר וסדר וגרוע מכל, הוא צוחק
כל הזמן ללא הפסקה. כבר כמה ימים שהוא צוחק ואף אחד לא מצליח
להבין למה. הגעתי אליו לפנות ערב. הוא ישב על כורסה ליד שולחן
בלובי בית האבות. שלושת חבריו לשולחן שיחקו בקלפים אבל הוא לא
השתתף; רק בהה באוויר ושתק. כשניגשתי אליו ואמרתי לו שלום היה
נדמה כאילו הוא לא מזהה אותי אבל כשגררתי כסא והתיישבתי לידו
התחיל מיד לצחוק ללא הפסק. זה היה צחוק מוזר ולא טבעי.  מלא
בעליצות ומצד שני עצוב כל כך. שאלתי שוב לשלומו אולם הוא לא
השיב. צחק וצחק. אפילו מילה אחת לא אמר לי ולא פרש מדוע הוא
צוחק. שאלתי אותו מדוע הוא צוחק, שאלתי אותו גם אם קרה משהו
אבל הוא רק השיב לי בצחוק חסר מעצורים ומאומץ שהמשיך והמשיך
כמכונה מקרטעת ועקשנית. ישבתי כך כעשר דקות, מיואש לחלוטין
מהאפשרות שיגיד משהו שיעזור לי לפצח את מסתורין הצחוק הסתום,
כשלפתע הביט עלי ובלי אפילו לציין אם זיהה אותי, כמדבר אל דמות
חסרת זהות, החל להפיק צלילי מילים שנקטעו שוב ושוב בפרצי הצחוק
החוזרים ונשנים: "כשהיינו במלחמה, הייתי ילד, אתה יודע. הייתי
עם אבא שלי באוושויץ. יום אחד נכנס הקצין ודיבר. צחקתי. לא
יכולתי לא לצחוק. הוא הביט עלי. כועס. צעק עלי ולא הבנתי. ואבא
שלי בכעס אמר "אסור לצחוק. אסור לצחוק"". וכל הזמן הזה" המשיך
רון וסיפר "הוא צוחק וצוחק ולא מגיב לדבר מהדברים שעניתי לו
אלא ממשיך לספר שוב ושוב על שקרה. וחוזר הוא לספר לי "אבא שלי
אמר "אסור לצחוק"" וכל הזמן הזה הוא צוחק ובוכה, ואני לא יודע
אם הדמעות שיש לו על הלחיים זה דמעות של שמחה, של כאב או של
פחד. "אסור לצחוק" ככה הוא אמר שוב ושוב כל אותו ערב וצחק ללא
הפסקה. רק פעם אחת כאילו ברגע בודד של צלילות דעת לחש לי לפתע
בשקט "ועכשיו מותר לצחוק?", ומיד נבלעו דבריו בשטף הצחוק
והבכי, ושוב הוא קורא בקול נחוש ""אסור לצחוק והשלדים צוחקים"
כך הוא אמר ושוב בוכה וצוחק בתשוקה ובכוח. כך הוא היה כל אותו
ערב, עד שעזבתי אותו לבסוף. רק שפניתי לעוזבו, תפס בידי בפעם
האחרונה, וכאילו הכיר אותי קרא פתאום בצחוק מתגלגל ודמעות
ניגרות על לחייו "אסור לצחוק. היה אסור לצחוק".
לא סיפרתי לאף אחד על המקרה, אבל רושם הפגישה הזאת לא נימוח
מזכרוני וכשחזרתי לגרמניה החלטתי לבקר בדאכאו בפעם הראשונה
בחיי. ראיתי את הגולגולת המחייכת שהציבו למרגלות גדרות התיל
שהקיפו את המחנות ואת מיטות העץ הצרות בהן שיכנו את סבי. בשער
המחנה עמדה כיתת נערים שיצאה מסיור וצחקקה במבוכה. המורה אמרה
להם שלא לצחוק. רציתי לגשת אליהם ולהגיד להם שזה בסדר לצחוק,
שהוא היה רוצה שיצחקו, כי מי שצוחק הוא שמנצח את המחנות... את
הכפיה... אבל התביישתי. התביישתי ולא אזרתי אומץ לבוא ולספר את
הסיפור שלי. והיום כשראיתי אותך צוחקת, גילה היקרה שלי, רציתי
לומר לך שזה בסדר לצחוק. רציתי להגיד לך שמותר לך לצחוק. מותר
לך תמיד לצחוק ואני תמיד אשמח לשמע צחוק הפעמונים המתגלגל שלך
שמעשיר ונותן שמחה בלבי." ובזאת תפס רון את גילה והניפה בידיו
במהירות באוויר, מעורר את  צחוקה המתגלגל שמילא את חלל החדר
וליבות כולם בשמחה.