יפעת התכופפה להרים את עיתון בית הספר מהריצפה, וכשהתרוממה,
חשפה החולצה הגזורה שלה - לפי מיטב האופנה הקיבוצניקית שאימצנו
לעצמנו - את כתפה השמאלית ושלל שטפי-דם וסימני-נשיכות, שהוסתרו
ברישול מכוון, בלטו לפתע על רקע עורה הצח.
"יפעת?" שאלתי בהססנות, מנסה להחליט אם לבלוע את סקרנותי או
לתת לה את הסיפוק ולשאול מה פשר הסימנים המעטרים את גופה.

בתנועה חדשה, שאימצה לעצמה, סירקה את השיער באצבעות פתוחות
ובאיטיות, מהמצח ועד למאחורי האוזן, ובמשיכת-כתף נלווית ובלתי
מורגשת הסתירה מחדש את הסימנים הכחולים-אדומים. הכל כבר היה
ברור לי, לא היה שום צורך לשאול. ההורים שלה נסעו לנופש עם
אחיה הקטנים, והיא ניצלה את הבית הריק כדי לחנוך את המיטה
הזוגית החדשה שלה עם נועם, החבר שלה לשעבר, שלא הספיק לבתק לה
את הבתולים, לפני שחזר לחברתו הקודמת. נדמה שהכל מסתדר לה
פיקס, הכל הולך בדיוק לפי התכנית, חלקי הפאזל נופלים בול
במקומם.

נועם, שלמד בבית-ספר אחר, היה חבר של קרן, שלמדה בבית-ספר
שלנו. הם היו חברים כבר יותר משנה כשנועם ויפעת הכירו, ומדי
פעם היו מחליטים להיפרד. בכל אחת מההפוגות נועם דאג למצוא
לעצמו מישהי, שתכרכר סביבו רק בשביל שקרן תקנא, והם תמיד חזרו
להיות ביחד. לפני חודשיים יפעת הייתה החברה המחליפה התורנית,
ואני לא אהבתי אותו, עוד לפני שאמרה לי "את לא תאהבי אותו",
מנסה לחפות על האידיוטיות שלו באמצעות חוסר יכולתי לאהוב
אידיוטים. אחרי שבועיים היא הבינה, שלמרות כל מאמציה, גם היא
לא תאהב אותו, ושהיא לא תמחול על כבודה ותיתן לו לזיין אותה,
ועוד בפעם הראשונה, רק בשביל שקרן תקנא ותחזור אליו.

"אמרתי לו שיחזור לקרן", היא סיפרה לי כיצד שיחקה את הבוגרת
בשיחת הפרידה שלהם, "במילא הם יחזרו". וכשהמשכנו לשוחח, יושבות
על המיטה הזוגית החדשה, שקנתה בכסף שחסכה בקיץ והייתה אמורה
לשמש לשניים, יפעת העלתה בדאגה את מצבנו הבעייתי (בטבעיות היא
צירפה אותי לבעיה שלה) והבתולי לעומת שאר השכבה. הבעיה שלי
הייתה יותר בסיסית, כי אותי עניין רק איתמר, שלמד גם הוא
בבית-ספר אחר, והייתי רואה אותו לעיתים רחוקות במסיבות בימי
שישי. הוא עשה לי רכבות-הרים בבטן ושורף בלחיים, אבל חוץ מזה
שהייתה לו חברה, הוא גם לא ידע מה שמי. "חבל שלא מלמדים אותנו
לפלרטט בבית-ספר" שיתפתי את יפעת בתסכולי ממערכת-החינוך
ומהקושי שלי לגרום לאיתמר להדביק שם לפרצוף שלי. "זה דווקא
רעיון לא רע", יפעת התלהבה, "אף-אחד לא יבריז, וכולם יכינו
שיעורים". ואני, כרגיל, מצאתי מקום להסתייגות, "כן, אבל זה רק
בתנאי שהמורה תהיה שווה", ושתינו דמיינו את הזוועה - שיעור
פלירטוט עם נאורה שוורצמן.

הבעיה של יפעת - ולא שלנו - היא הפחד שלה לסטות מהנורמה. אנחנו
כבר כמעט במחצית כיתה י"ב. וזה יהיה כישלון גדול, בלי שום קשר
לציונים, לסיים את בית-ספר בתולה. מבחינתה, מצב כזה הוא כמו
הפלת אבן אחת בדומינו הכשלונות - היא תתגייס לצבא בתולה, כולם
יחשבו שהיא דפוקה, וכן הלאה, עד שתמצא עצמה בתולה זקנה ודפוקה.
לגבי יפעת, חווית סיום התיכון לא תהיה שלמה אם הקרום לא ייקרע.
את יפעת הכרתי טוב משחשבה, ושמעתי בקולה הקר המקריא לי את
סטטיסטיקת הבתולות בשכבה שלנו מתוך העמוד הראשי של עיתון
בית-הספר את נימת האכזבה ממקומה בצד הלא נכון של הסטטיסטיקה.

וביני לבין עצמי עסקתי בפילוסופיה-פסיכולוגיה, ושוב התחכמתי
בשאלה: מהו המניע שלי? מכיוון שלא ידעתי את התשובה, ניסיתי את
השאלה על האנשים הקרובים לי, בין אם שאלתי אותם מהו הדבר החשוב
ביותר בעיניהם ובין אם ניתחתי לאורך ולרוחב את אופיים בחדר
הניתוח שבראשי, וחיפשתי את המניע שלהם בתקווה, שאוכל לאמץ אותו
לעצמי. הנה, יפעת מצאה לה מטרה, והיא תגיע אליה, ואני נותרתי
סתם מבולבלת. יותר מדי מחשבות גדולות וערטילאיות, שלא עוזרות
לי להבין מה לעשות עם ההתאהבות הזאת, שנדמה לי - ויפעת הוסיפה
בוודאות - שהיא חסרת סיכוי.

איתמר לעולם לא ידע את שמי, אך ליפעת הכל הסתדר כאילו שהיא
הבמאית של הצגת החיים שלה. זאת לא הייתה סתם קינאה, זו הייתה
קינאה מעורבבת בתיסכול כואב מחוסר הצדק המשווע. לא קינאתי
בתזמוניהם של המאורעות ושל האנשים המסתדרים בדיוק מופתי על במת
ההצגה, קינאתי בכך שלי אין הצגה. אין לי שחקנים, אין דרמות,
אין רומנטיקה. יש רק וילון קטיפה אדום שסגור בכבדות כמו לא
ייפתח לעולם.

עוד דבר קרה לפני חודשיים, בערך - יפעת חוותה פעם ראשונה אצל
רופא הנשים. היא סיפרה לי בהתרגשות שהמחזור שלה הוא כמו שעון
שוויצרי מקולקל, ושהרופא רשם לה גלולות. ואני שאלתי בכנות
גמורה, אבל גם כדי להשבית מעט את שימחתה, למה צריך לעשות עניין
מכל פעם ראשונה. בכל מקרה, נדמה שמאז שיפעת החלה לקחת גלולות,
הכל דופק לה כמו שצריך. כשישבנו על המיטה הזוגית החדשה שלה
ודיברנו סטטיסטית, היה קשה להבחין בכך, כי בעצם היא לקחה
גלולות שיסדרו לה את המחזור וקנתה מיטה זוגית כדי שתוכל לישון
באלכסון, אבל הכל שב למקומו מהר משתיארה לעצמה.

בצהרי אחד מימי שישי, לקראת סוף המחצית הראשונה של י"ב, ההורים
של יפעת לקחו את שני אחיה הקטנים ונסעו לסוף-שבוע במצפה-רמון,
הרחק מעמק-יזרעאל שלנו. יפעת חזרה הביתה מבית-הספר, סובבה את
המפתח במנעול, ופתחה את הדלת לבית ריק. ריח המרצפות הרחוצות
מילא את נחיריה ותחושה אוורירית של יום שישי התפשטה באיבריה.
היא כמעט והתעופפה, כשניסתה להמחיש לעצמה את המרחק בין
עמק-יזרעאל למצפה-רמון. אני הצעתי לה שננצל את הבית שלה לעוד
מספר דברים, שלא מלמדים אותנו בבית-ספר, שתיית אלכוהול ועישון
סיגריות, אבל יפעת סרבה בהתחמקות, כי בדיוק כשסגרה בקלילות את
הדלת מאחוריה, נועם התקשר אליה וסיפר שהוא וקרן נפרדו, הפעם
לתמיד. יפעת ידעה ש"לתמיד" זה לכל היותר לשבוע-שבועיים, וגם
בלי מושגי הזמן המעוותים של נועם היא לא הייתה מעוניינת לחזור
להיות החברה שלו. אך היא לא יכלה שלא להתפתות "לנצל אותו
מינית" - כך קראה לשכיבתה המפוחדת ברגליים מפוסקות תחת גופו
המזיין של נועם, על-מנת שלא יפגע המעשה באגו שלה - בסופשבוע
שסידרו לה ההורים. תוך כדי שהיא צוחקת מהבדיחות הטפלות שלו
ומזמינה אותו לראות איתה סרט בוידיאו בערב, היא רצה לבדוק שלא
שכחה אף גלולה החודש, ובלעה בגרון יבש מהתרגשות את הגלולה של
יום שישי.

ביום שבת, אחרי שנואשתי מלהזמין את עצמי אליה, יפעת התקשרה
והזמינה אותי. במשך הליכתי אליה התבוננתי בעננים, שהזכירו לי
קצפת, ודמיינתי את עצמי נחה על אחד מהם. חשבתי אם לספר לה על
העננים היפים, שראיתי בדרך, או שתחשוב שאני תינוקת.
המיטה הזוגית הייתה מוצעת בסדינים, שהעלו ניחוח כביסה רענן,
ובסך-הכל, לא נראה שעברה איזושהי פורענות על החדר, גם לא על
יפעת. דרכתי על העיתון הזרוק על הרצפה בדרכי להשתרע על המיטה
שלה. היא הרימה אותו, והניחה על השולחן תוך הרמת החולצה, שגלשה
וחשפה את כתפה.
"יפעת?" שאלתי כדי לוודא אם זאת חברתי הטובה ביותר שלא תשמור
בפניי סודות, וכך גם נתתי לה הזדמנות לספר לי על הפעם הראשונה
שלה. היא התיישבה על הכיסא שמולי, יודעת שראיתי את העקבות,
שנועם השאיר בבשרה, ושאני מצפה להסבר, ושאלה בתמימות מה עשיתי
בסוף-השבוע. חשבתי אם לספר לה על הבייביסיטר שעשיתי ושבמשך
ארבע השעות, ששמרתי על ילדי השכנים, התפתלתי בדילמה האם ללכת
למסיבת גיוס שבמועדון אחרי הבייביסיטר או שללכת הביתה לישון.
וכשהשכנים חזרו, הלכתי כמו מושפלת למסיבה, שלא עניינה אותי,
מתוך התקווה הקלושה שאיתמר יהיה שם, ושאזכה לבהות בו קצת או
לדמיין את עצמי בשפתיו כשהוא מנשק את החברה שלו. אבל לא יכולתי
להבליג, "לתוך הפה של מי נפלת?" שאלתי בתקווה, שהניסוח המצחיק
יסתיר את התדהמה.
"סתם. נועם נפרד מקרן והוא בא לבקר אותי"
"ו..."
"ו... רק את נשארת בתולה בשכבה".

הדבר הראשון שרציתי להגיד לה הוא שלפי הסקר שערכו בעיתון
בית-ספרנו, אני ועוד %45 מבנות השכבה נותרנו הבתולות היחידות,
אך התעשתתי ולא ביקשתי מהסטטיסטיקות אישור לחיי. הדבר השני
שרציתי להגיד, ואותו לא הצלחתי לשמור לעצמי, הוא שאני לא
מאמינה שהיא התכוונה לא לספר לי. ובמין דיוק מפתיע ומרגיז,
ברגע שהתכוונתי להעמיד את חברותנו בספק לאור ההסתרה שחשבה
להסתיר מפני, ועוד דבר שהיה כה חשוב לה (למרות שהתביישה להודות
בכך, וכששאלתי אותה מהו הדבר הכי חשוב בעיניה, היא ענתה את
התשובה הכי משעממת - אהבה), בדיוק אז משפחתה פתחה את דלת
הכניסה וחזרה ברעש ובצילצולים ממצפה-רמון.

בדרכי חזרה הביתה הלילה בלע את העננים הקציפתיים, ואלה בלעו את
הכוכבים. פנסי הרחוב לא דלקו, והיה חושך סמיך ומלא ציפייה.
שמעתי קולות של ילדים משחקים כדורגל, ובתוכי התבהרה הכרה. אלה
החיים. כשאני ממתינה למסך שייפתח ולאור שיידלק על הבמה, ישנם
מקומות אחרים, לא רחוקים, לא בלתי-נתפשים, בהם ההצגה כבר
בעיצומה.
ורק אז עלה במוחי הדבר השלישי, שרציתי להגיד ליפעת, הדבר
שהייתי צריכה להגיד לה. איך היה? היה דם, היה כואב, היה כיף?
יצאתי מיפעת בתחושת נבגדות, בתחושה שהיא גרמה לסדק בחברותנו
החזקה, ובעודי שיכורה מהקוקטייל של מלנכוליה, רחמים עצמיים
והפלת האשמה על יפעת, כמעט וחמקה מעיני בגידתי שלי. בדרכי
הביתה ניסיתי לשחזר את שיחתנו הקצרצרה בחדרה, לפני שהוריה חזרו
ואחיה התנפלו עליה בסיפורים ממצפה-רמון, וחיפשתי נסיבות
מקילות. הדקירה הקטנה שבקולה "רק את נשארת בתולה בשכבה", הפכה
בשידורים החוזרים, שהוקרנו במוחי, לדקירות סכין. מדוע לא יכלה
לומר שהיא איננה בתולה, מדוע היתה צריכה להדגיש בשמחתה את
הפגום בי. ואם חלק משמחתה הוא הניצחון בתחרות הסמויה שביני
לבינה, אז מה הפלא שאיני שמחה בשמחתה. ואולי הכאב שחשתי אינו
מעוקצנותה גרידא, אלא גם כאב ההפסד, כי לא מתחשק לי יותר להיות
בצד האפל של הסטטיסטיקה, ובטח שאין ברצוני להיות שם לבד. כך או
כך החלטתי לוותר לעצמי בנוגע לחוסר ההתעניינות שהפגנתי,
ונימקתי כי אין זה אנוכי מצידי לחוש בראש-ובראשונה כאב
כשדוקרים אותי, ורק לאחר מכן להתעניין ברגשותיה של הדוקרת.
והבטחתי לתקן את הטעות שעשיתי למחרת. אני אקח את יפעת לשיחה
באחת ההפסקות ואביע התעניינות ושמחה. שיחות פרטיות וסודיות
בהפסקות תמיד נתנו לנו תחושת משמעות בחיינו, וזאת תהיה גם מעין
בקשת סליחה.

למחרת בבית-הספר יפעת הייתה מאושרת, וניתן היה לראות זאת לפי
עיניה המאירות ולפי שלבשה את חולצתה האדומה האהובה עליה השמורה
לימים מיוחדים. לא קילקלו את שמחתה בגדיה השחורים של קרן
שבשפתה, בניגוד ללבושה הצבעוני והצעקני בימי פרידתה מנועם,
הודיעו לעולם שהיא תפוסה. קראתי ליפעת לשוחח בצד, אבל לא יותר
מדי בצד, כדי שכל השכבה תוכל לראות שליפעת יש עניינים סודיים
ומאורעות מרגשים לדבר עליהם בפרטיות.
"אז קרן ונועם חזרו?" שאלתי והתכוונתי אם שמה לב לשחורים של
קרן.
"כנראה שכן" היא ענתה, כששמה לב.
"וזה לא מפריע לך?"
"לא, זה היה לי ברור" ושוב מצאתי נימת משחק בטון הבוגר,
שנקטה.
"יפעת, אני שמחה שאת שמחה, אבל למה לא רצית לספר לי?"
"זה לא שלא רציתי. התכוונתי לספר לך, אבל גם רציתי לשמור קצת
לעצמי. את יודעת, זאת חוויה מאוד אינטימית, ולא התחשק לי לרוץ
לספר לחבר'ה". זאת הייתה התנצלות בשפתה של יפעת, וכיאה לסיומן
של שיחות מסוג זה, התחבקנו וחזרנו לכיתה בעקבות המורה.

סלחתי לה, אבל היא עדיין עיצבנה אותי. הטון הבוגר הזה, המתנשא
הזה, המזויף הזה.
נשמתי עמוק לפני שנכנסתי לכיתה ושמעתי את הצפצוף הדק הבוקע
מקנה-הנשימה שלי ומבשר על בואו המתקרב של התקף אסטמה. ליביתי
את עצבנותי במחשבה שיפעת קוטפת את הפרסים בתחרות, ואני נשארת
מאחור קצרת נשימה. כל היום ליווה אותי הצפצוף בנשימה, ועוד מין
תחושה מחורבנת כזאת, אולי זה היה עלבון. וכל היום המיותר ההוא
בבית-ספר, ובמיוחד בשיעור ההיסטוריה המשעמם של נאורה שוורצמן,
חשבתי שיפעת משחקת את עצמה בוגרת, אך לאט-לאט המשחק הופך
למציאות; הדיבורים על "חוויות אינטימיות" והמניירות הנשיות
שאימצה לעצמה, כמו סירוק השיער באצבעות פתוחות, הם שלב הסתגלות
של יפעת לדמותה הבוגרת, ובקרוב מאוד כבר לא תהיה יפעת הילדה.

"חברתך לנצח", אני חותמת על ברכת יום-הולדתה ה- 18 של יפעת,
וספק מנקר בי לא רק למראה העיוות הקל המשווה מראה רוטט למילה
"נצח", אלא גם מפני הצורך להעלות את המחויבות בכתב, כאילו
שהמילה הכתובה נותנת תוקף לחברותנו.
לא מזמן סיימנו את בחינות הבגרות שלנו וגם קיבלנו צווי גיוס,
וכעת יש ליפעת מסמכים רשמיים המורים על בגרותה.

"לנצח?" אני שואלת את עצמי כשאני מכניסה את הברכה למעטפה
וסוגרת אותה, לפני שאתחרט על הכתוב. אמנם הסתרתי מפניה את
חווית הפעם הראשונה המפוקפקת שלי, שאיתמר לא היה שותף לה
ושהייתה רחוקה מלהיות אינטימית, אך לא זאת הסיבה המניחה ספק
גדול מעל המילה המונה שלוש אותיות ומציינת זמן אין-סופי.

"בהצלחה בדרכך" כתבתי לה ורמזתי לתחרות השוחקת והסמויה שהייתה
בינינו, "שכל משאלותייך יתגשמו" התכוונתי להסוות את הקינאה
המפרידה בנינו, "והמון מזל-טוב", למרות שאינני מאמינה במזל.
"חברתך לנצח" כתבתי לסיום, על-אף הספק, כי הרגשתי חובה לכתוב
גם משהו קצת יותר אישי. התחרות והקנאה והעוקצנות התקיימו
בחברותנו מאז ומתמיד, ומכאן שסחיטתן של מילים לברכה, שתהיה
בעלת גוון יותר אישי, היא שהתפיחה את הספק לממדיו הגדולים.
כי מרוב רצון לשמור לעצמנו לא נותר במה לשתף, כמו מסך גדול
שמאחוריו אין כלום; ומרוב חוויות אינטימיות לא נותרה אינטימיות
בינינו, כמו הצגה ללא קהל.