נובמבר, 2014

פריז, צרפת. סמטה אפלה. חמש אחר הצהריים. השמש שוקעת בהדרגה,
שולחת קרניים מסנוורות אחרונות מבעד לחריצי מגדל אייפל.
"מראה יפהפה, הא?", שואל קול סדוק בצרפתית עילגת את הזקן
המתבונן במחזה בעיניים משתאות.
הזקן לא עונה. אחרי שמונים וחמש שנים על פני הכדור, נראה כי
נאמרו כבר כל המילים שיכול היה להגיד, שלא לדבר על כמות המילים
שנשפכו עליו-עצמו. הוא מניד ראשו מצד לצד, שפתיו רוטטות
כהרגלן.
"יופי איז אין די אייז אוף דה ביהולדר", הוא מוהל צרפתית עם
אנגלית.
אחרי האירוע המוחי שעבר עשר שנים קודם לכן, כל השפות התערבבו
להן יחדיו בראשו. אפילו מספר מילים בעברית העזו לרצד במוחו מעת
לעת, לרוב צירופים תמוהים כמו 'רוצח המונים', 'רודן מושחת' או
אפילו 'שלום, חבר', למרות שאת משמעות הצירוף האחרון לא לגמרי
הבין.
"זה נכון", משיב הקול הסדוק מקץ דקה של שתיקה, "אבל מהמקום
שממנו אני בא, נוהגים להצדיע לסדר המופתי של השקיעה. הר רייך
תמיד היה אומר, שלא משנה מה קורה, מחר הוא יום חדש".
"לא אמרו את זה באיזה מובי?", תוהה הקשיש בקול רם, ותיכף חוזר
לצרפתית יחסית רהוטה, "ובכלל, לא בגלל זה אני אוהב את השקיעה.
בגלל שאנחנו בחודש הרמדאן, השקיעה מסמלת עבור בני עמי את הזמן
שבו אפשר להתחיל לאכול ולהתיר רסן, ואני תמיד אהבתי לפעול בלי
רסנים ובלי השגחה של השמש המעצבנת מעליי. תודה לאללה שהגעתי
לגיל שאחרים פועלים בשבילי, ואני לא צריך לחשוש עוד מהזריחה".
הזקן מתעייף ופונה ללכת. רוח קרירה מתחילה לנשב על הגבעה
הירקרקה המשקיפה על הנוף הפריזאי, והוא לא רוצה להסתכן בשהייה
בחוץ בתנאי קור מופרזים. סיטואציה כזו עלולה להכריע את הלב
המכאני הניסיוני והרגיש שהושתל  בגופו באותו חורף צרפתי אפלולי
בו נקבע מותו.
"אתה לא חייב ללכת, אתה יודע", פונה אליו בעל הקול הסדוק,
שמתגלה כגבר מבוגר אף יותר, גופו קמור, זכר עמום לגובה הרב
אליו התנשא בעבר. עיניו הכבויות מכוסות בזוג משקפי שמש שחורות
ועבות, בעוד מבע אמפתי נפרס על שפתיו.
"הלב...", מנסה להסביר האיש עם השיערות על הפנים, אבל תיכף
משתתק, חושש להסגיר את זהותו בפני עמיתו לשיחה.
"אני יודע, אדוני היושב ראש, זה בסדר", מהסה אותו הסדוק, "אני
יודע הכול, ואני יודע שאפשר גם לתקן את זה. תאמין לי, אני כבר
טיפלתי בסיטואציות רפואיות סבוכות יותר מאלו בחיים שלי.
בתקופתי, הייתי אחד מרופאי הילדים המוכרים ביותר בכל אירופה,
אני מתפלא איך אתה לא מזהה אותי. בכל מקרה, משוכנע אני במאת
האחוזים, ואם תיתן לי הזדמנות, אוכל גם להוכיח זאת ולטפל בך,
כבוד היושב ראש".
"בבקשה אל תקרא לי ככה. אני מעדיף פשוט להיקרא הגנרל", הזקן לא
מסתיר את עלבונו, ומצביע על שורה של עיטורים נוצצים המולחמים
לחזהו, "ראה, דוקטור, אני מודה לך על נדיבות הלב שאתה מגלה
כלפיי, אבל לצערי, לא הכול תלוי בי. לפני שאני מקבל החלטה, אני
צריך לשאול את אשתי. היא מחזיקה עכשיו את השליטה בכל הכסף שלי
- או בחלק ממנו לפחות, אחרי שהיא קנתה את מיקרונזיה במחיר מבצע
באינטרנט - וההחלטה נתונה בידיה".
"אין בעיות, אני יכול לטפל גם בה", מחייך הדוקטור לראשונה
בשיחה, וחושף שורה ארוכה של שיני זהב (24 קראט), "לא סתם נהגו
לקרוא לי המלאך".
הראיס לא משתכנע.
"שבעתי הבטחות בחיי. צריך שקרן טוב בשביל לזהות שקרן אחר, ואת
הכשלונות הרפואיים שלך אני יכול להריח עד לפה, יו קנואו.
הבטחות נועדו בשביל להפר אותן, מי כמוני יודע. אשתי היא חלק
מהמשחק, וטוב שהיא שם. אחרת, איך הייתי ממשיך את חיי ההוללות
הסודיים שלי?"
הדוקטור מעוות את פניו, חושב מה היו עושים במשטר שלו לאנשים עם
נטיות שכאלו.
"לא, לא... אני, יש רק דרך אחת שאני אמות בה", מתחפר הזקן בתוך
מעילו, משנה מעט את זווית הכובע שעל ראשו (בכל זאת, שלא יזהו
אותו), ומסמן עם ראשו לכיוון ימין, "בראש מצעד של מיליון
שאהידים בדרך לאל-קודס".
"אבל כבוד הגנרל, זמנך עבר. תראה מה קורה בעולם. בן-לאדן נרמס
למוות על ידי עדר הכבשים שלו, סדאם חוסיין נרקב בכלא האמריקאי,
ואפילו ראש הממשלה שלך ברגותי חתם כבר על הסכם השלום עם הנשיאה
קלינטון וראש ממשלת ישראל... נו, איך קוראים לו? זה שמשקר כל
הזמן..."
"ביבי?"
"יה, ביבי. זה האיש", מאשר הדוקטור.
"ברגותי הוא בובה. בעזרת אללה, הוא יפעל מתי שאני אומר לו נגד
האויב הציוני".
"אני לא יודע", משיב בן השיח, "גם אנחנו היינו פעם כמוכם,
והאמנו שנצליח להפוך את העולם למקום טוב יותר. עוד כשהייתי
צעיר יותר ממה שאתה היום, אירופה כולה הייתה לרגלינו, בדרך
לעולם נקי וטוב יותר, לנאציונל אחד ויחיד. אבל כשהפיהרר נפל,
ונשאר ממנו רק האשך השמאלי, הבנתי שאין לי ברירה אלא להתגייס
לטובת האמריקאיים ולהמשיך משם, בשקט, את הניסויים הרפואיים
שלי, בלי שירדפו אותי מהפוליציי או מהאינטרפול".
"אתם לא הייתם מחושבים מספיק כשיצאתם למלחמה", ממלמל הראיס כמו
לעצמו, ושב להתבונן בנוף העירוני עטור המסגדים, שצצו לרוחבו
כפטריות אחרי הגשם בשנים האחרונות, "הדרך לנצח היא רק באמצעות
הרחם של האישה. תראה כמה כוח יש לנו, שלכם אף פעם לא היה. רק
ככה אפשר לנצח את היהוד, כמו שחוזר ואומר נשיא צרפת, אטבח
אלציון. עוד לפני שמתתי, הבנתי שזה כלי הנשק היחיד שיש לנו,
והאיסלאם עוד רחוק מלהגיד את מילתו האחרונה".
"הרחם הנשי... איך לא חשבנו על זה קודם?", הדוקטור הטוב מצקצק
בלשונו, מתחבט בינו לבין עצמו בסוגייה. אולי, אם היה מקבל
השראה כזו שנים מעטות קודם לכן, יכול היה להנדס לעצמו צבא של
נתינים אריים, שיעמדו לרשותו בכל עת שיחפוץ. המנהיג הזקן
בינתיים הולך מתרחק ממנו, חוזר להתחבא בצללים שהוא כל כך התרגל
לחיות בחסותם. מלפניו, משתרעת שורה אינסופית של גברים ונשים
צעירים, עטורים כאפיות ורעלות ראש בהתאמה.
"אדוני! אדוני!", הוא מסתובב לפתע לעבר בן השיח שלו בפעם
האחרונה, מנסה להשתלט נואשות על שפתו התחתונה, המרצדת מצד לצד,
"שכחתי להודות לך על הצעתך הנדיבה, בכל זאת, אפילו שנעניתי לה
בשלילה. אם כן, תודה רבה לך, דוקטור..."
"מנגלה. דוקטור יוסף מנגלה".