אנחנו נכספים אל תהום התקווה
לאבד בתוך מרחביה השחורים.
היא נמצאת שם על ההר וקוראת לנו יום יום בשירתה המלטפת.
רבים מאיתנו יצאו במסע היסורים במעלה ההר האדום.
כשהם משאירים הכל מאחוריהם.
חלקם התדרדרו, נפלו ונחבלו,
חלקם נתקעו במעלה הדרך
לא יכולים להביא את עצמם להמשיך ולטפס,
אך גם רחוקים מדי מכדי לחזור.
וחלקם הגיעו לפי התהום וקפצו
מרחפים לתוך השחור העמוק.

עכשיו אני יושב כאן
משחזר את עצמי.
יושב ככה שלוש שעות, פעמיים ביום.
כל יום וחולם.
והזמן עובר.
אני הספינקס. אני האיש החושב.
אני הצב שבתחתית העולם.
למשך שלוש שעות.
רק כך אני יכול לשרוד,
פעמיים ביום. כל יום!
האדם הוא יצור חברתי.
הוא צריך היזון חוזר.
הוא לא בנוי לכתוש את עצמו כל כך הרבה זמן.
פעמיים ביום! כל יום!!!
והאדם שבי הולך ומשתגע.
הולך ומאבד את צלמו.
מאט את קצבו וכמעט שעוצר.
כי רק כך הזמן עובר.
מעיניו של הספיניקס.

אני טובל את עטי בקסת ליבי ופורש את נשמתי על הדף.
נשמתי פורשת את כנפיה רק בזמן אהבה ודיכאון.
לצערי חוויתי מהשני יותר מדי
ומהראשון כמעט שלא.
את כל העוצמה של האושר המהמם שבלאהוב ולהאהב -
חוויתי רק בתיאורטי.
והישועה לא נראית באופק.

אנחנו נכספים אל תהום התקווה
לאבד בתוך מרחביה השחורים.