אני תמיד אזכור...
אני הולך ברחוב בסביבות השעה 4 בבוקר.
קיץ, אבל הרוח נעימה וישנה קרירות כזאת, שתמיד תרמז לי על
החורף, שבכלל לא קרב ובא.
אני שומע מעט ציפורים, שהקדימו בשעה, ואת כפות רגליי, שנגררות
על הבטון.
מצאתי ספסל באמצע שומקום והתיישבתי- מעשן סיגריה, אולי כוס
קפה, ושותק...
ומנסה שלא לשמוע את המחשבות שבראשי, מנסה לרוקן את ראשי לדממה
מפחידה, כדי שאשמע רק את הסביבה.
קמתי מהספסל ואני ממשיך ללכת. אני רואה פנס רחוב מזמזם
זימזומיי חשמל, והוא מאיר בתוך החושך הבוקרי.
הפנס היחידי ברחוב, שנותן את האור ומאיר על המדרכה כמעין ספוט,
עיגול שהוא כה יפה ופשוט.
וכך, חודשיים מתוך השנה יש לי את השעה שלי והיא רק שלי, השעה
בה אני נמצא מול עצמי.
השעה הזאת בשבילי היא החושך הבוקרי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.