מלמולים מאחורי הוילון, זיעה ניגרת על מצחי המאופר למשעי.
שיט. אולי אני אקרא לנקבה הזאת, איך קוראים לזה, המאפרת. אין
זמן.
קוראים לי? כן, הוא מסמן שקראו לי לעלות. הוא נראה קצת מטופש
עם האוזניה שמשתלשלת לו מהאוזן. משתלשלת זו מילה מצחיקה.
מזכירה שלשולים.
שלשולים זה מצחיק? לא בטוחה. אני צריכה להכנס. איזה מוזיקה של
זקנים.
מחיאות כפיים? למה הם מוחאים כפיים? עוד לא עשיתי שום קסם, לא
סיפרתי בדיחה אחת.
הכסא הזה לא נוח כמו שהוא נראה כשהוא מופיע על המסך בבית,
כשאני צופה בו מהספה הנוחה שלי. אולי כי הספה שלי נוחה היא
גורמת לי להרגיש שיש פוטנציאל נוחות לשאר המושבים בעולם.
ניחא.
הממ. הוא שואל אותי על הקשר שלי על אמא שלי. כן חתיכת חרא, אז
היא כתבה עלי ספר מרושע וקיבלה מליונים עליו. נראה לך שזה אמור
לעניין מישהו חוץ ממני וממנה? למי באמת אכפת.
"כן, טוב זה אולי נראה לכמה אנשים מצער, מה לעשות. יש אנשים
שאופים עם אמא בראוניז ויש כאלה שיושבים וחושבים כל יום ראשון
על דרך לשפוך סיר חומצה על אמא שלהם." הם צוחקים, אני מחייכת,
סבבה.
מקווה שהוזלין על השיניים לא נמחק.
מוזר... לרגע נדמה לי... אוי אלוהים אדירים. הוא מביא ביד מתחת
לשולחן?! מה לעזא...
אני אאלץ להתעלם. מי היה מאמין שמאחורי החזות הגזעית של מראיין
ישנו חזיר חרמן שמביא ביד על תמונות של... מה זה...? נקבות
שמנות, סעמק.
טוב, נתעלם. איך הוא מצליח לשאול אותי שאלות במצב כזה ואפילו
לא לגמגם? בחיים לא פגשתי בן אדם שיכול להוציא מהפה משפטים -
עזבו משפטים, מלים, מלים עם טון דיבור נורמלי בזמן שהוא מענג
את עצמו. זה תמיד נשמע כאילו המלים נמתחות במאמץ אדיר להוציא
הברה רגילה.
"כן, אז הסיפור היה שעל הסט הוא התנהג כרגיל, אבל מסתבר שאחרי
שהוא היה חוזר לחדר שלו הוא היה מצית דביבונים, ומדביק את
הגוויות השרופות שלהן עם מסטיק לחלון. כן, מזעזע. מי היה
מאמין. והוא כל-כך חתיך. טען שהם פגעו בשמו הטוב של ישו... אני
לא יודעת. לא לא, הוא עבר גמילה עכשיו..."
אוי לא... מה זה השפריץ הלבן שמתקרב לי לעין?!
נו טוב, אולי זה יצחיק כמה אנשים בשידורים החוזרים.