שעה בה התערטלה אדמת החצר מטללי הליל,
דמעות מלוחות סללו דרכן במורד לחיי, כנלחמות לרשת מקומם.
התרפקה נפשי על זכרון ילדות מתוק, ובינתיים
נמלט אנוכי במנוסה מאימת השרעפים, מזכרונותי כולם.
על קרקע זרועת עשב, עול-ימים הלום שמחת חיים
תר אחר משק רוחות, מונה צאצאי המאורות
שעה בה המגיד בעלטה, איבד קולו בזעקה
נאקת-ערגה מפי נשמטה
באביב הימים ידעה נפשי רינה
על ספה משומשת, רך בשנים משתכשך בשמיכה
מן הטלוויזיה שולה דמות מצוירה
על שפתיו מפציע חיוך משובה
הנני ניצב עתה, על אדמת חצר צחיחה
משק הרוח כיזב, צאצאי המאורות
אין בכוחם להגיה חשכת מאום
הטלוויזיה מוסיפה להחיות ציורים
צבע העשב לא דהה
האין הונו עלם תמים
אשר אחר הבל נהה? |
