הוא רובץ לו בנחישות עקשנית על סף חיי
כה קרוב אליי, עד נגיעה.
כשאני מבחין בו, אני חש כמו שק
מארז מהוה ובו כל איבריי על חושיהם,
המחשבות, ההבנה, התודעה, המילים.
תיכף ישאני על כתפו הרחבה אל המקום האחרון בו אבקר.

הוא סונט בי במבטיו חסרי התוכן,
בקיומו מוכה הגורל.
כולו אומר זדון, עד אבדון.
כשאני מבחין בו, אני חש כמו שק
יריעת עור עבה או דקה,
מרופטת כמצחו של זקן בן מאה ועשרים שנה.
מאחסנת בתוכה את כל העבר ואת כל ההווה,
כל החוויות, השאיפות, הייאוש, הפחד,
השעמום, האהבה, התמימות, התאווה.
הוא הסבל החסון בכל היקום כולו.
יטעין אותי על כתפו השרירית על נקלה,
ויפרוק אל המנוחה.

הוא על תקן ניצב בסרט של חיי,
שעתיד להיות השחקן הראשי.
פוצע את ההוויה, עד כלות דם.
כשאני מבחין בו, אני חש כמו שק
כלי רפה ושמוט, מאוייש בחיוכים, דמעות, חלומות,
טעויות, רגעי אושר וייסורים, תקווה, חיוניות.
כבר שומע את הלמות צעדיו המהדהדת, אלך לבלי שוב.

הוא אורב בכל מקום, לכל אחד
כל כך שריר וחי, עד מוות.