לחדר אפוף העשן
צללתי,
אל הלא נודע
צעדתי,
כמו תמול שלשום ,
מזה כמה ימים
המבוכה מדירה ממני
גזלתי מעצמי שנת יתומים,
גזלתי גורלות ואמונות
העמסתי אחריות למוכי גורל,
ולי
ביום אביב שטוף שמש
קפאתי,
פעם אחר פעם
לא אתכסה במעטה הידעתי.
למסמרים וקוצים ואנשים,
הפקרתי רגליים יחפות
באורות הנוצצים, בטוהר וביופי
ראיתי שחור,
וילד שיכור מבעד לחלון המחר.
זאת סביבה שכבר הייתי
זה הסרט שכבר בהיתי
בשכנות לבית הקברות לאוטובוסים הנדושים,
הקמתי בית לפחדי אני
אפופי אבק ועבר,
יש עיניים שמביטות בנו מעבר לכיכר
אין בהם כלום
יש בהם שום דבר. |
