אתה חסר רגשות, לא אנושי, אגואיסט, קמצן וחוצפן...
שמעתי את עצמי אומרת בקול רם, בכעס ומתוך סערת רגשות. רק שלא
היה אף אחד מולי ופתאום הבנתי שאני לבדי בחדר.
אלו היו המילים שרציתי לומר לאותו אדם בעל התכונות הללו, שהרס
לי את אותו היום. כיצד הוא מעז, כיצד הוא מעז להתנהג כך
לאנשים, חשבתי. כל כך קמצן בכסף וברגשות, מתמרן ומשחק באנשים
כאילו היו חפצים. עד כמה ועד מתי?
הרגשתי באותו הרגע שאם לא אשחרר את הכעס, ליבי יתפוצץ מעומס
יתר. תפסתי את הכר שהיה על מיטתי ונשכתי אותו בחוזקה, מכה בו
ללא הרף. לא יכולתי לומר את המילים הללו במציאות, רק במחשבות
הן רצות לי ויוצאות מפי כמו ממכונת יריה. ויש בול פגיעה, רק
שהמטרה לא שם. לו יכולתי לעשות זאת באמת - לו רק יכולתי, לדבר
ללא פחד ומעצורים, ללא פחד מהתגובה או מהתוצאה ולומר את אשר על
ליבי.
רק בדמיון זה אפשרי, רק בדמיון, רק כשאני עם עצמי.