השעה הייתה תשע בערב והיא הרגישה את תקתוק השעון מהדהד בראשה,
מאיץ את פעימות ליבה. היא חייבת לעמוד בלוח הזמנים, אסור לה
לאחר, כל דקה נוספת שעוברת- גוזלת את מעט החמצן, שיש לה בבית.
היא לא יכלה לחכות יותר לרגע בו תצא מפתח הדלת לעברו השני של
העולם שלה, העולם האחר והשונה מעולמה בבית, העולם המלא שמחה
ואהבה ללא תנאים, בו היא מרגישה אישה אחרת, חופשיה, אהובה,
אמיתית וללא מעצורים.

היא התלבשה במהירות החלטית מתמיד את בגדיה השחורים, צבע שהיה
אהוב עליה ביותר ואשר התאים לכל אירוע ושעה ביום. השחור הקודר
הזה, שכולם במשפחתה שנאו כל כך, הסב לה אושר ונוחות והרגשה,
שהיא הכי יפה בעולם. ביד מהירה ומיומנת היא מרחה את המייק אפ
ופידרה את פניה, מרחה מסקרה להבלטת עיניה, שהיו מעט עצובות
והעידו על מצבה הרגשי. צריך הרי ליפות אותן, חשבה, ולא להראות
את מה שמתחולל בפנים. ביד זריזה מרחה את האודם האדום כיין,
שהבליט את שפתיה המלאות והחושניות, שכל גבר היה מביט עליהן זמן
רב, גם כשלא זזו. היא הביטה במראה והייתה שבעת רצון. העיקר כבר
לצאת. תיקונים ואת ההמשך היא תעשה כבר בדרך, יש לה מספיק זמן
עד שתגיע לחבריה.

היא התקרבה לדלת חדרה, הניחה את התיק הכבד השחור שלה על כתפה.
בתיק תמיד היו לה כלי איפור ובגדים, במידה ותחליט להישאר אצל
חברים ולא לחזור הביתה, כי ממילא אין למה. כשעברה בחדר
המגורים, היא חלפה על פני הוריה, שישבו באותו המקום ובאותה
התנוחה כמו בכל ערב, מול הטלויזיה. את יוצאת, שאלו. כן, היא
ענתה. מתי תחזרי, אני לא יודעת, ענתה, אל תחכו לי.
בצדודית העין ראתה את פניהם חסרי השמחה והאכזבה, האכזבה מהחיים
הלא קלים שלהם ומילדיהם, שאינם מוצאים את דרכם בחיים. ללא
עיכוב מיותר קרבה לדלת הבית, כשעיניה נטועות חזק בדלת. היא
פחדה להביט שוב בפניהם של הוריה כדי לא להרגיש חרטה על מעשיה.
חיוך קטן עלה על שפתיה ולפתע רעד קל, כאשר הושיטה את ידה לידית
הדלת, צעד אחד מעבר למפתן, רעש טריקת הדלת וזהו, היא יצאה.

ברגליים כמעט כושלות היא רצה במדרגות המובילות אל החופש ללא
אפשרות להסתכל אחורנית. כשנכנסה למונית ,שכבר חיכתה לה, הרגישה
הקלה אמיתית. היא הביטה על בניין ביתה לראות האם אמה מביטה
מהחלון וחשבה על מר גורלם של הוריה. מחשבות רבות רצו בראשה, על
סבתה שיושבת כל היום ומנהלת את חיי המשפחה ואת חיי בנה, וכמה
שאביה חלש ומסכן, על אחיה הקטנים ממנה המרגישים עליה בעלות ועל
כך שאסור לה להמשיך לחיות שם בבית הזה, אחרת גם היא תאבד את
שמחת חייה, את עתידה. ועתידה הרי אינו בביתה. היא רצתה לעזוב
את הבית לתמיד, אך כסף לא היה לה, וגם ככה שהיא כמעט לא בבית,
אז עדיף להישאר על תקן אורחת ולדעת שהיא לא גורמת צער נוסף
להוריה. בזה היא לא תוכל לעמוד. נהג המונית פנה אליה ושאל אותה
"לאן?" ובבת אחת החזיר אותה למציאות והפסיק את המחשבות הקשות,
שרצו במוחה. היא ענתה לו: "לתל אביב, רח' שנקין" והוא החל
לנסוע. היא נזכרה שחבריה מחכים לה והחליטה להפסיק לחשוב על
הוריה ולנסות לחשוב מחשבות משמחות. אך לא ידעה על מה לחשוב.
הרבה שמחה לא היתה לה בחיים, רק בחלומות, בפנטזיות. היא החליטה
לא לחשוב על דבר. כשתגיע לחבריה, מצב רוחה ישתנה לטובה. רק הם
יודעים איך לשפר את רוחה. הם לא יודעים מה קורה בביתה, ואיתם
היא אישה אחרת לגמרי, כמו שרק היא רוצה. היא עצמה את עיניה,
מתענגת על המוזיקה, שהתנגנה ברדיו, אחת האהבות הגדולות של
חייה.