"הסתכלתי בשחר העולה.
השמים טהורים כל כך, עד שזה כואב להביט,
וחשבתי,
על כל הרגעים שהייתי רוצה לעצור ולשמור,
על כל הרגעים שהייתי רוצה לחוות מחדש,
על כל הרגעים שהייתי רוצה לתקן,
על כל הרגעים שהייתי רוצה לשאוף לתוכי,
על כל הרגעים שהייתי רוצה לגעת בהם
ועל כל הרגעים שהייתי רוצה למחוק.
ציפור עפה ביופי הפרוש מעל.
נוגעת, לא נוגעת בשמים התכולים,
והרי, זהו כל היופי,
שיש רגעים, שאינך יכול לגעת בהם שוב
כי אם היית יכול איזו משמעות הייתה
לגעגוע, לזיכרון, לרגש, לדמעה, לכאב, לשמחה?"