מצאתי את עצמי מודה לו. לכחול העמוק מעליי. הודיתי לו על המתנה
המדהימה שקיבלתי ממנו, שאותה ביקשתי כל חיי, כנראה. שלכל מקום
אליו הלכתי וכל אדם אותו פגשתי, תמיד קיוויתי שאולי הפעם זה
יהיה זה. ביקשתי ממנו, לא, בעצם התחננתי אליו, שלא ייקח אותו
ממני. שיאהב אותי לעולם כמו שהוא אהב אותי אז. כל החיים חיפשתי
אותו, כל החיים. נגעתי בכל אחד, חקרתי כל אחד, הכנסתי את עצמי
למקומות, שנוכחתי לדעת שהורסים אותי, רק כדי למצוא אותו. ואז
מצאתי אותו, או ככה חשבתי. ימים מופלאים, לילות עוד יותר...
הוא הבטיח לי חיים של אהבה. הוא הבטיח לי שהוא יאהב אותי בכל
מחיר ותמיד. ואני נסחפת כפרפר לאש, רק כי כל כך חיפשתי
והשתוקקתי לתחושה ההיא, שהרגשתי שלא יכולתי בלעדיה.
הוא הגיע אליי כמו מראה ירח מלא, שנגלה מבין העננים הכבדים של
הלילה. האיר את חיי ומילא אותם בחום ובתקווה. לא יכולתי להאמין
שזה קורה לי. היססתי. פחדתי ממנו, מהתחושות ומהרגשות, ממני.
קיוויתי כל כך שזה אמיתי כמו שזה נראה לי באותו הרגע, שזה לא
רק חד צדדי ושהוא באמת מתכוון למה שהוא אומר, למרות שהוא חשף
את ליבו כל כך מהר. אולי מהר מידי.
בלילות חשבתי רק עליו, בימים העמוסים הייתי נזכרת במילים שהוא
אמר לי, כמו הבזקים, שהעבירו בי בשיא החום צמרמורות, והיה לי
קר.
כשהייתי לבד, חשבתי על האצבע שלי המועברת על גופו, ממששת את
שפתותיו וחוקרת אותו.
כשנפגשנו, נתתי לו הכל: את לבי, את גופי, את מחשבותיי, את הכל.
כאילו העולם עצר מלכת. כאילו היינו רק שנינו, למרות שמסביבנו
היו מאות אנשים.
הייתי מאוהבת לגמרי. אבל מניסיוני הקודם, ומהעובדה שידעתי שזה
קורה לי בדרך כלל מהר מאוד וזה חסר משמעות כמעט תמיד, ציפיתי
שזה ייגמר ושזה יכאב לי וישבור אותי. הפעם אולי לגמרי.
לפני שנפגשנו, חשבתי לעצמי שאם הפעם זה לא הולך, אני מוותרת
לגמרי. סופית וחד משמעית. אני מרפה מכל רצונותיי באהבה ומכל
תשוקותיי ומשאלותיי בכל הקשור ברגש הזה.
יותר אמיתי ואינטנסיבי ממה שאני מרגישה עכשיו, כבר לא יכול
להיות. ואם זה לא אפשרי... שום דבר לא אפשרי.
לב שבור מתקנים, מה עושים עם לב מת?
נלחמתי בעצמי כל כך הרבה. החזקתי את עצמי כמה שיכולתי, אבל כבר
לא יכולתי יותר. נחשפתי. נתתי הכל. וברגע אחד, הכל נלקח ממני
כאילו לא היה.
הרגשתי כחייל פצוע, שננטש בשדה קרב, חשופה ופגיעה, ופגועה.
אלוהים נתן, אלוהים לקח.
אני לא יודעת מי נתן או מי לקח, אבל מצאתי את עצמי באותו הלילה
מדברת עם הכחול העמוק והכהה מעליי ומקללת אותו על היום שבו נתן
לי לב, רגשות ורצונות. התפללתי אליו, התחננתי שוב, שייקח ממני
את היכולת הזו לאהוב, כי עייפתי מפגיעות ולא יכולתי לסבול את
הכאב הזה, שדקר אותי מבפנים ואכל אותי חיה. קברתי את עצמי בתוך
רחמים עצמיים, הרגשתי פיסת אבק ביקום שלם, לא משמעותית, ריקנית
ולא קיימת כמעט.
קיוויתי שאנשים סביבי ישכחו ממני, לא יראו אותי, לא יבחינו בי.
ניסיתי להסתיר הכל, עשיתי עבודה טובה, וכשהייתי לבד לגמרי,
נשברתי לי ודיממתי דמעות על הכר.
אני מקווה שיום אחד אולי זה יעבור, שאני אשכח אולי, אחכים
אולי, אתבגר אולי. אתגבר, אולי...
איך אוכל לחיות אם לא? |
