"עד כמה קולך יכול להיות שקט? עד כמה המילים שלך יכולות לצאת
כלחישה בין הדמעות הזורמות?
אני רואה את עיניך, אני מביט בך ואת נראית בוכה כמעט, בדממה.
מתחננת לאיטך, מביטה בי בתחינה, כמעט אילמת. לא דורשת, מבקשת,
ספק מתחננת אלי ואז מתרחקת.
כמלאך, אולי מלאכית, חדרת לתוך חיי, הארת אותי לאחר שהערת את
תקוותי ועתה עלי לשחרר אותך ממני. עינייך מסרבות להיפרד ממני
בשעה שהרכב שבו את יושבת מתחיל להתרחק כזיכרון עצוב. עיניי
בורקות, אך אף לא דמעה אחת יוצאת מהן.
נשען על הקיר בקושי נוגע בו, מחפש יציבות, לא ממש מוצא.
היציבות עזבה איתך, אולי עזבה מעט לפני שהלכת. הלבן שבעיניים.
כל כך קר עכשיו ואת מתרחקת. אני לרגע רוצה לרוץ אחריך לבקש ממך
להישאר, לסלוח, לשכוח, לוותר. יודע כי לעולם לא אוכל, יודע כי
בכל מבט בך אראה דבר אחר, יודע וחוזר זמן קצר אחורה."

"איפה אתה?" את שואלת ברחוב ללא קול ממש, אני במקרה בסביבה, לא
יודע מדוע, עונה "פה."
את מרימה את ראשך מופתעת, מביטה בי, שואלת בעיניך, במבטך,
תוהה.
"מה?" שאלת תם לכיווני.
"שאלת איפה אני, אז עניתי פה." עניתי בציניות קלה, מחייך אליך,
מבחין בנמשים הקטנים המייפים את אפך הקטן. "למה, התכוונת
למישהו אחר?" משחק אותה תוהה לכיוונך.
את בולעת רוק, מגלגלת עיניים מעט, חושבת ואז מחייכת חזרה, עוד
לא עונה.
החיוכים שלנו נפגשים וכמו מתוך תסריט בדיוק טפטוף מתחיל, ואני
נזכר באחד הסרטים הישנים בשחור לבן. היד שלי מוציאה מטריה
ופותחת אותה, רואה את מבטך המצפה לג'נטלמן, שיגן עליך
מהרטיבות.
את מופתעת כאשר המטריה משאירה אותך להירטב ומתרוממת מעלי.
חיוכך נעלם, בזמן שאת מבחינה בזה, חושבת כבר להסתובב ואני
מגדיל את החיוך שלי. "מצטרפת?" חצי שואל חצי עונה, מושיט
לכיוונך יד. "יש פה מקום לשניים, אבל רק אם ממש נצמדים." ממשיך
בחיוך, רואה את הטיפות מרטיבות את שעריך הכהה המתולתל, נרטב.
"מוותרת." עונה לכיווני, מתרוממת מהספסל שעליו את יושבת, סוגרת
ספר עבה, שבוודאי גרם לך לשאול את השאלה, שהתחילה את המיני
שיחה, שאנו נמצאים בה.
מופתע אני מבחין בך מתחילה להתקדם על המדרכה באיטיות כמו מסמנת
לי לבוא להציל אותך.
שותק, אני מסתובב ומתחיל ללכת בכיוון הנגדי לזה שאת הולכת בו,
מרגיש איך הטפטוף מתחזק והפך לגשם.
מופתע מעצמי אני מבחין, שאני מסתובב. משום מה מבטך עולה בראשי
ואני מבחין בך חצי רצה חצי הולכת במהירות, על מנת שלא להירטב
יותר משצריך. לא ברור לי מדוע אני עושה מה שאני עושה, אבל היד
שלי סוגרת את המטריה ואני מתחיל לרוץ אחריך. שערך כבר רטוב
לחלוטין ואת הולכת באיטיות, נכנעת לגשם כאשר אני מגיע אליך.
את מסתובבת למשמע צעדי הריצה שלי מאחוריך. לרגע נבהלת ואז
פרצופך מראה לי סימן שאלה.
אני בפרצוף מתנצל, מביט בך עדיין, לא מחייך, מושיט את המטריה
לכיוונך "שלך, אם תרצי?" אומר בשאלה, מביט בך ומתחיל לחייך.
"למרות שרטובה, את נראית הרבה יותר טוב." אני מוסיף בהומור,
שנראה כי אינו חודר את הקרירות, שמביא איתו הגשם.
מופתע רואה אותך מושיטה יד לכיוון המטריה מושכת אותה ממני, אז
שנינו נעמדים בגשם, מטרייתי בידייך ואת לא פותחת אותה. אני
מביט בעינייך, פרצופך רטוב, טיפות של גשם ממשיכות ומרטיבות
אותו אף יותר.
את עוזבת לפתע את המטריה והיא נופלת בקול רעש שקט על המדרכה,
קולה משתלב היטב עם קול הרעם, שמתנפץ מעלינו רגע לאחר מכן.

איני יודע איך נמשכתי אחריך, אבל אני מוצא עצמי איתך רטוב כולי
תחת אחד הבניינים. הסערה מסרבת לחלוף ואת מצמידה את עצמך אלי,
מחבקת אותי מסיבה אותה אני לא מבין.
אני בוחר לאחוז בך באותה עוצמה בה את אוחזת בי ואז מופתע אנו
מתחילים בריקוד מגושם כמו שני גופים העטופים במעילים עבים,
מחזיקים אחד את השנייה בקושי וחיוך מקיף את שנינו, בזמן שהמים
ממשיכים להרטיב את הסביבה, אך הפעם לא אותנו.
את פותחת את מעילך, מנערת מעט את שיערך, מתיזה עלי טיפות רבות
ומצטחקת לעצמך כאשר הטיפות פוגעות בפני. מעילך מחליק ממך על
קרקע לחה, שהגשם לא הגיע אליה.
אני מרגיש את הקור חודר לתוך תוכי כאשר ידיך פותחות באיטיות את
רוכסן המעיל שעלי, מחליקות אותו ממני, משאירות אותי וחולצה
קצרה עלי.
עיניך בוחנות את גופי לרגע ארוך כאשר את מתרחקת ממני בצעד אחד
לאחור וסורקת אותי לאורכי ולרוחבי.
אני מנצל זאת על מנת לבצע את אותה הפעילות. עליך מבחין כי את
לבושה בסוודר ירקרק המבליט את צבע עיניך הבהירות. גופך ילדותי
משהו, רזה, חזך קטן. הייתי נותן לך שמונה עשרה שנים, וגם זה
אולי. מכנסייך צמודים אליך, מבליטים את רגלייך הארוכות,
שגורמות לגובהך להשתוות לשלי, כך שעינינו יכולות להיפגש לרגע
ארוך נוסף.
אני נהנה לתת לך להוביל כאשר את שוב נצמדת אלי, ושוכח מהקור,
שסורר סביב. ידיך פולשות לתוך חולצתי, קפואות מהקור, גורמות
לרעד לעבור בי, בזמן שהן מלטפות את גבי, מתחממות ממנו.
אני מושיט את ידי ומכניס אותן תחת הסוודר הירקרק, מרגיש את
החום שתחתיו, חש בחולצה דקה מתחתיו, בוחר להרים אותו מעל ראשך,
מה שמחייב את ידייך לצאת מתוך חולצתי.
אני מביט בך, בשעה שהסוודר מתרומם מעל ראשך, פרצופך אדמדם
כאילו את בוערת ואני מושיט יד זהירה, מלטף את לחייך, לא בטוח
לאן את מובילה אותנו.
את שוב נצמדת אלי, ידיך שוב חודרות בקלות לתוך חולצתי, מרימות
אותה, מלטפות אותי, ממששות את גופי מעט, נותנות לרוח הקרה
לחדור לתוך החולצה הדקה אשר בקושי מפרידה בין הקור של הסערה
שמסביבנו לבין החום, שאת מעבירה בי.

ידי חודרות גם כן לתוך חולצתך, מרגישות את גבך, מופתעות מעט
שלא מוצאות חזייה תחתיו.
נראה כי בנית על זה, כיוון שעינייך מצחקקות מעט כאשר ידי
מגיעות למקום בו היא אמורה להיות.
ראשך נצמד לשלי ואנו מחככים לחי בלחי, מרגישים את הקור שאוחז
בהן, חשים באדים העולים זה מחולצתו של זה, מרגישים את החום
העובר בפתח שבו נכנס הראש לחולצה.
לרגע את מצמידה אותי אליך בחוזקה ואני מרגיש את שדייך הקטנים
נלחצים אלי, פיטמותייך מעט נוקשות, נמצאות בגובה פיטמותיי שלי,
מתחככות בהן לאיטן.
ראשך הצמוד לשלי נרתע לרגע קצר לאחור, ואז עינייך נצמדות שוב
לעיניי כמו בוחנות אותך. אני מבחין בירוק של עינייך, כמעט
מסוגל לראות עצמי משתקף בתוכן. ברק מסנוור נראה מאחוריך
ושפתותינו נפגשות ברגע בו הרעם נובח עצמו עלינו.  
לרגע הנשיקה להוטה לחדור עמוק פנימה, לשונך טועמת אותי מבפנים,
חודרת ומגששת בפי, טועמת ואז מרפה, מרשה ללשוני לעשות את אותו
הדבר. טעמך מוצא חן בעיניי ואני חש את טעם המסטיק, אותו כנראה
לעסת דקות קודם לכן.
עינינו עצומות ואני פותח חצי עין כמו להציץ לראות האם את מביטה
או עוצמת עינייך. את עושה בדיוק אותו הדבר ופיותינו נפרדים
בצחקוק קל. עינייך מייד שוב נצמדות לעיניי שוב בוחנות, ידייך
עדיין אוחזות אותי כמו שידיי אוחזות את גופך, מלטפות את גבך
וגופנו, רגל מתערבבת ברגל ואנו כמו גוף אחד חסר שיווי משקל
אוחזים זה בזה.
אנו הפעם שוב מתקרבים ביחד אחד לשנייה, שפתיך נפתחות מעט
ושפתיי פוגשות אותן באמצע הדרך, הפעם ללא לשון של ממש, רק חשות
קלות שפה אחת של השני, טועמות מעט אחת את השפה של השנייה.
עליונה טועמת תחתונה, ואז תחתונה עליונה. אנו נפגשים לרגע איטי
וארוך. אז, כמו בהחלטה משותפת, הקצב שוב גובר בשעה שאת מעט
דוחפת אותי לכיוון אחד הקירות.
אני מקבל ממנו מכה כאשר אנו מתנגשים, ראשי גם כן מעורב בכך,
אולם למרות שאני חש בכאב, אני לא מראה זאת ואת מוציאה יד
מחולצתי ומלטפת את ראשי, מחדירה ידיך לתוך שערותיי ואז מחזירה
ידיך שוב לחולצתי לטמפרטורה החמה, שישנה מתחת לה.

אנו עוזבים לרגע אחד את השני, ידינו מרפות אחד מהגוף של השנייה
כמו שואלים את עצמנו מאיפה הגענו לאיפה שאנו. את מביטה במעיל
שלך על הקרקע  ואני מביט בשלי, עינינו כמו בתאום מתרוממות ואנו
ניגשים כל אחד למעילו. מרימים אותם מהקרקע הלחה ומתקדמים לאט
מחובקים לפינת הבניין, מביטים אחד בעיניו של השנייה.
המעילים נזרקים בפינה חצי מוסתרת ואנו מושכים את עצמנו אליה.
מופתע אני מוצא עצמי שכוב על שני המעילים, חש את הלחות והקור
עוברים דרכם, חודרים לגבי, ואת נשכבת עלי מנשקת אותי, בזמן
שאני מצטרף אליך, שוכח את הקור שמתחתי.
את מושיטה את ידיך אל המכנס שלי, מכניסה לשם יד סקרנית, חשה כי
אני מוכן לך. פותחת את כפתור המכנס שלי ולאחריו את הרוכסן
באיטיות. עוזבת אותם וחוזרת ללטף אותי, לחוש את גבי, את ידיי,
מורידה ממני את חולצתי הדקה כמעט בקריעה. מורידה בעצמך את
החולצה שלך, מראה לי את שדייך, זקופים עומדים מעלי, בזמן שאני
מושיט יד חוששת לכיוונם ואת מושיטה ידיך לידי, מצמידה אותה
אליהם. מלטפת עצמך בעזרת ידי, מחייכת אלי, מלטפת ומחייכת,
מחייכת ואז מלטפת. עוברת מאחד לשני ואני מלטף בעזרת אותה יד
שהושטתי. אז אני מושיט את ידי השנייה ולוחץ אותך, חש אותם
קטנים כמעט זעירים כשל ילדה שעוד לא התבגרה, חש בפטמותיך קשות
עומדות כגבעה על הר לא גדול במיוחד, כהות לעומת עורך הלבן.
את עוזבת את ידי ומלטפת את חזי, בשעה שאני ממשיך לשחק בשלך.
עיניך חוזרות ומביטות בשלי בזמן שידיך שוב חודרות תחת גבי,
מצמידות את חזי לחזך, מרגיש את פטמותינו מתנגשות, מתחככות אחת
בשנייה.
אני מנסה להתרומם מעט ואת לוחצת אותי לשכב על המעילים, בזמן
שאת מתרוממת ממני, מסמנת לי להישאר כמו שאני.
כמו בריקוד ארוטי של רקדני ברים את מחוללת סביב, פותחת כפתור
במכנסיך, פותחת באיטיות גדולה רוכסן ומסתובבת נותנת לי לצפות
בגבך העירום נד לאיטו. אני מתחיל להפשיל את מכנסי בזמן שאת
מסתובבת, מסמנת לי באצבע, שלא לעשות זאת. מושיטה רגל אלי,
נותנת לי למשוך מכנס ממך ואז רגל שנייה מגיעה עם מכנס שני.
את בוחרת להישכב עלי שוב, רק תחתון דקיק לגופך. אני עדיין
במכנסי, מרגיש כי עומד להתפוצץ עוד רגע בשעה שאת נצמדת אלי,
ומתחילה בעירום כמעט מלא להתחכך בי. פיך שוב ניצמד לפי ואנו
שוב עסוקים לרגע כמעט ארוך מידי אחד בלשונו של השני כאשר ידי
מלטפות את גביך וידיך מלטפות את חזי ברוך.

את שוב נעמדת, עוזרת לי להסיר את המכנס, שאני לובש. אני מופתע
כמה זה קשה לביצוע כאשר אני שוכב ואת מצחקקת, עד שאנו מצליחים
לעשות זאת כמו שצריך.
ידיך כמו מעצמן ניגשות לכלי זיני, אוחזות בו דרך התחתון
מרגישות אותו עומד זקוף בכל עוצמתו, מצמידות אותי לגופך,
מלטפות אותו באיטיות, גורמת לי לרעד שלא מהקור בכל הגוף.

התחתונים שלנו נזרקים הצידה למקום יבש יחסית בהתאם לסביבה הלא
מאוד יבשה, בגלל הגשם שממשיך בשלו לרדת בעוצמה.
את נצמדת אלי. שוב מצחקקת, מושיטה ידיי לידיך, משלבת אצבעותיך
בשלי, מושכת את ידי לכיוון נשיותך, שם את מתחילה לעסות עת עצמך
בעזרת ידי, מנחה אותי איך לעשות זאת נכון. מראה איך את מעדיפה,
שידי יגעו בך.
אני לא מכיר את השיטה, אולם ידיך מנחות אותי היטב ואני ביחד עם
אצבע מאצבעותיך חודר לתוך נשיותך ואת פולטת אנחה קטנה. אני
מופתע מעט, מגביר את הקצב של ידיי המעסות את נשיותך ואת  גופך
המתקמר כחתולת רחוב עלי, מלטפת בידיך את איברי, לוחצת אותו
בקצב כמעט שווה לזה שבו אני מלטף אותך.
את לפתע מושכת ממך את ידי ומשלבת שוב את אצבעותיך בתוך
אצבעותיי, בזמן שגופך נפתח אלי ונצמד אלי, נותן לי לחדור
באיטיות אליך, לתוכך. את מתרוממת ואז חוזרת חזרה, בזמן שאני
נצמד לקרקע, נותן לך לעשות כרצונך בי, ידי אוחזות בידיך בחוזקה
ואני מתפלל שלא תפסיקי מעשיך.
את מביטה בי מחייכת, ממשיכה לעלות ולרדת ואז נצמדת אלי ומושכת
את גופנו, שיסתובב ואת תהיי זו על המעיל. אני משתף איתך פעולה,
מוצא עצמי מעליך. רגליך פסוקות סביבי ואני מחפש מה אני אמור
לעשות, לא בטוח בעצמי. מחפש איך שלא בטעות לפספס כאשר את בידיך
האחת מכוונת אותי לתוכך ואני חודר באיטיות ומעט בחשש אל תוכך.

הקצב מתגבר כאשר את לפתע כמו נזכרת במשהו, אותו שכחת, מרחיקה
אותי ממך.
אני מופתע, מרגיש את הרעד בגופי, לא מבין מה שקרה ואת מסמנת לי
בידך עם אצבע על פה ואצבעות שלובות להמתין.
אני מבחין בנשיותך הוורודה מולי, רוצה לחזור לחמימות שבה הייתי
עד לפני רגע קצר, חש את הקור מכה בי מאחור בשעה שאת כמו מחפשת
דבר מה בתוך מעילך.
בחיוך ניצחון את מוציאה קונדום ואני בחיוך של הבנה נותן לך
לפתוח אותו ולהלביש אותו עלי.
מופתע אני רואה, כי אפילו הפסקה קצרה זו גרמה לזקיפות לרדת ואת
בחיוך של ניסיון מלטפת אותו, עד שהוא חוזר למצב בו היה רק רגע
לפני כן.
החדירה אליך הפעם הרבה יותר פשוטה ואני מסתדר בלי עזרתך, חודר
לתוך הוורוד שבך ואז עולה ויורד מצמיד אותך אלי ומשחרר כאשר את
מתחילה ללחוש קולות ואנחות.
אני ממשיך עוד רגע קצר ואז גופי מתפרץ ואני מרגיש את שרירי
מתכווצים בזמן שאני גומר בתוכך, לוחץ פעם בפעמים נוספות ואז
יוצא ממך.

את מביטה בי שכוב על הקרקע הקרה, שולחת יד, מלטפת בזהירות את
היד שלי ואז עוברת לבטן, מתרוממת באיטיות מהמעילים, לובשת את
התחתון שלך ולאחריו את המכנס הצמוד.
אני נשאר שכוב, בזמן שאת לובשת את החולצה הדקה, זורקת אלי את
התחתון שלי, מסמנת לי להתלבש. המכנס עולה עלי במהירות ואני
מתחיל להרגיש את הקור נצמד אלי, מה שגורם לי להתלבש במהירות
גבוהה יותר.
אני מבחין בך שעונה על קיר, מעשנת סיגריה, ממתינה לי שאסיים
להתלבש, מעילך כבר עליך.
אני מרים את מעילי, מביט בך לפתע מלא בושה, מתקשה להביט עליך.

את כבר לא מחייכת אלי, ניגשת מלטפת לחי בעזרת יד ואומרת
"מאה".
אני מוציא ארנק תוך כדי שאני שומע קולות מאחור. איש זקן מופיע,
מאחוריו שני שוטרים.
"זאת היא?" מצביע עלייך, בזמן שאני מנסה להסתתר מאחורי כלום.
השוטרים ניגשים אליך "כדי שתבואי איתנו." דורשים, לא מבקשים.
את לפתע נראית לא בטוחה בעצמך, מנסה להתחמק מהידיים הקרות שלהם
"מה עשיתי, תעזבו אותי." מבקשת.
הם במעט כוח תופסים אותך. אחד מהם פונה לכיוון שלי, "תתחפף,
ילד." אומר לי, מסמן לי להתרחק.
אני מביט בזקן, שהביא אותם, ואז בך. אזיקים על ידיך, שיעריך
פרוע ועיניי עצובות.
הזקן מביט בי במבט כאילו נגעל ממני אף יותר ממך.
אני מחזיר לו מבט ואז מתחיל להתרחק. מעיף לכיוונך מבט אחרון
ואז עוזב, שומע שהגשם נגמר.