ולבסוף נגמרו המים החמים ואבנר נאלץ לצאת בחוסר רצון מן
המקלחת.
בעמדו מול הראי בעודו מסתרק הוא בחן את פניו באיטיות ובקפדנות,
את שערותיו שהחלו להכסיף, את
הקמטים הקטנים, המתריסים ליד עיניו ולבסוף את הזיפים החדים
שהחלו לבצבץ.
מבעד כל אלו הגיח לו לפתע חיוך, מעודן ומבויש אבל כנה ואמיתי.
אבנר חשב לעצמו כמה מוזר לחייך ככה לפתע אחרי יותר מעשר בהם חש
כה כבוי ועצוב.
הוא יצא מן המקלחת והלך אל חדר השינה מירה כבר ישנה והוא הביט
בה בשקט, בהערצה על כך שהיא
מצליחה לישון.
על השידה ליד המיטה נחו תמונות ממוסגרות, תמונתה של אילה, בתו
הצעירה ולידה תמונה של ילד קטן
כבן שמונה ירוק עיניים ולראשו כובע שכמעט מסתיר את שערו הפרוע,
מבעד לשולי הכובע מציצות כמה
שערות אך יותר מהכל בולט החיוך, חיוך מאיר עיניים וטהור, חיוך
של ילד.
ליד תמונתו של הילד ישנה תמונה נוספת רק שהילד כבר לא ילד הוא
לבוש מדים ותלתליו נגזזו לתספורת
צבאית שמקנה לו מראה מעט יותר קשוח אך החיוך נותר, בוגר יותר
מאופק יותר אבל למרות זאת אותו חיוך.
לא הרחק משם תלויה על הקיר איגרת, על האיגרת חתום שר הבטחון
והתאריך הוא מיום הזיכרון, אותה
איגרת שבכל יום זיכרון טורחת להזכיר להם שממשלת ישראל כואבת
יחד אתם את נפילתו של הבן.
אבנר מביט בתמונות ודמעות חונקות את גרונו והגעגועים שוב עולים
בו מציפים אותו, הכמיהה הבלתי
ניתנת להשגה לראות שוב את הילד שבתמונה, את נועם בנו, בכורו,
אשר אהב ועודנו אוהב למרות שהוא כבר איננו.
והנה לרגע קט, אבנר רואה את עצמו שוב פעם באותו חודש מרץ מר,
חורף 91 היה קשה אך
הנה כמעט ונגמר, במטע שמאחורי ביתם שבמושב עצי הפרי כבר החלו
ללבלב מבשרים על אביב חדש
העומד להגיע למרות שהלילות עוד קרים ניחוח של ניצנים ושל פריחה
עמד באוויר.
אבנר נודד לפתע שוב אל אותו ערב עת מירה דיברה בטלפון והוא עמד
ונשם את האוויר
הקריר והפריך מבעד לחלון ביתו והנה לפתע דפיקה בדלת, ואנשי
קצין העיר מבשרים בלשון קרה
ולקונית שנועם נהרג בפעילות מבצעית, בעודו מגן על מולדתו אל
מול המחבלים בצפון.
ומשם הכל פתאום נהיה מעורפל זיכרון מתערבב בזיכרון ההלוויה,
השבעה, העלייה לקבר, יום בתוך יום
והכל מתערבב לרצף לא ברור של תמונות וקולות.
אבנר מקיץ לפתע בבהלה,יותר מעשר שנים הוא נודד במחשבתו לאותו
ערב לפחות פעמיים ביום.
אחרי שנועם נהרג בא ההלם ואחרי ההלם בא זעם, זעם מהול ביגון
עמוק וזעם פינה את מקומו לכאב.
כאב חד וחריף כאילו חומצה זורמת בכלי הדם.
אבנר החליט שהוא יחיה במקום נועם אולי זה יפיג את הכאב שמסרב
להרפות, ביום השחרור המיועד הוא
התייצב בבקו"ם במקום נועם ולאחר מכן הוא נסע להודו, במוחו
הדהדו קולותיהם של אילה ומירה לא
לנסוע, "מה אתה מצפה למצוא שם את נועם הרי הוא לא יופיע לפתע
בגואה והוא לא ממש מחכה לך
באגרה, הרי לא תצא לטיול ופתאום באחד המסלולים תמצא עץ שיהיה
חרוט עליו נועם אוריין צוות בני
מחזור נובמבר 90 זה פשוט לא יקרה".
למרות זאת הוא נסע וראה שם את כל הילדים, אלו שנסעו לחפש את
עצמם, אלו שברחו ואלו שנסעו
לשכוח למחוק מזיכרונם את השנים האחרונות, מי בעזרת תרמיל ומקל
ומי בעזרת חומרים מערפלי
חושים ומשני תודעה למיניהם. והוא צפה בהם בוגר מנוסה ומיוסר
וחש כאילו כולם היו ילדיו האבודים,
בכל אחד מהם הוא ראה משהו קטן מנועם שלו הטהור והיפה.
יום אחד הוא פגש בשניים מחבריו של נועם לצוות ולראשונה שמע
בדיוק מה קרה, איך נועם נפגע ואך
אופיר החובש הנשים במשך ארבעים דקות גם לאחר שהרופא קבע שהוא
מת ואיך הוא בכה ורכן על
הגופה ולא נתן שיפסיקו אותו בטענה שנועם מתקרר עד שגופו לא עמד
במאמץ והוא התעלף.
אבנר שאל אותם אם הם יודעים איפה אותו חובש, בתשובה הם הצביעו
על בחור בקצה החדר שנראה
מסומם לגמרי ואמרו לו שמאז שהם נחתו הוא לא צבר יותר מכמה שעות
בודדות בהן היה פיכח.
וכך לפתע באותו רגע הכאב פינה את מקומו לצער שנבע מהתובנה שיחד
עם נועם עוד כמה אנשים לא
המשיכו לחיות אחרי אותה התקלות.
כשחזר למושב וניסה להמשיך לחיות כרגיל, לפעמים הוא עוד היה
חוזר לאותו היום שהקפיץ את נועם
לתחנת האוטובוס שנפרדו בפעם האחרונה, כשאמר לנועם "תשמור על
עצמך ילד" ונועם השיב "זה בסדר
אבא אם אני אמות אמא תהרוג אותי אז אל תדאג יותר מדי". תשובתו
של נועם עוד הדהדה באוזניו.
אך יותר מהכל הוא לא יכל להיכנס חזרה אל אותו המטע, בלילה שבו
נועם נהרג נשבה רוח אימתנית
ואחד העצים שבמטע קרס, אילה אמרה שזה מזכיר לה את "כולם היו
בני" של ארתור מילר שהעץ בגינה
קורס במהלך סערה והוא בעצם מטאפורה על כך שמשהו אינו כשורה,
וכל המחזה מורגש חסרונו של הבן
שאחר כך מתברר שנהרג. אבנר השיב לה שהוא אישית תמיד שנא את
ארתור מילר והמחזה לטעמו ממש
גרוע, ושהוא מתכוון לסלק את העץ שנשבר מהמטע רק כדי שלא תחשוב
ככה.
אך כאשר רצה לעשות זאת הוא לא יכל, הוא התהלך במטע ולפתע שמע
צחוק מתגלגל של ילד, צחוק
שהופיע מכל מקום ומשום מקום, ולפתע הוא ראה צללית את הצללית של
נועם מגיחה ומיד נעלמת מבין
העצים, אבל הצללית שהופיעה נראתה כמו נועם שהיה בן שש, ולפתע
שוב שמע צחוק מתגלגל וקולו
המתוק של נועם הילד אומר לו "אבא לא תצליח לתפוס אותי".
והוא רדף אחריו ניסה למצוא אותו אך הוא המשיך להופיע לסירוגין
וכל הזמן הצליל המתוק של רגליו
הקטנות מלטפות את מצע העלים היבשים על אדמת המטע. והוא ברח מן
המטע מבועת ולא שב אליו מאז.
זאת אומרת לפחות לא באופן פיזי, בלילות הוא החל לחלום על המטע
ושוב פעם אותה תמונה הוא רץ
אחר נועם הצעיר והוא עצמו צעיר יותר כפי שהיה שנועם היה בן שש,
והמטע מלבלב ופורח וריח מתוק
עומד באוויר, ובחלומו הוא מתחקה אחר קולות הצעדים ולפתע המטע
בבת אחת הופך אפור וחרב כמו
שדה קרב , סופה משתוללת ואותו העץ שקרס באמת עומד יפה ופורח
ולפתע ברק פוגע בו והוא עולה
בלהבות.
ומאחורי העץ מגיח נועם הפעם לבוש מדים והוא פצוע ומדמם ואבנר
מנסה להרים אותו, להציל אותו אך
הוא כושל ונועם גווע בין ידיו.
שטוף זיעה הוא מתעורר והצער מפנה אט אט את מקומו לגעגוע,
שמלווה את אבנר בכל מקום ובכל רגע
כאילו הוא סוחב את גופתו של נועם לכל מקום, זאת באמת הרגשה
נוראית לסחוב את המיתה הזו על
כתפך יום ולילה.
והיו עוד חלומות זוועה, חלומות בהם אבנר נמצא בבית החולים והוא
אוחז את בנו הבכור בפעם הראשונה
וחש את אותו אושר עילאי שלפתע הופך בית החולים למצוק ואבנר
לבוש בגדי לוחם ספרטני עתיק
שמשליך את העולל אל התהום.
בבקרים שהתעורר מחלומות אלו אבנר נאלץ להזכיר לעצמו לנשום
פנימה והחוצה, לצאת מהמיטה היה
קשה כמו לשבור קיר לבנים באגרופים.
והוא חשב ללכת לייעוץ חשב שהוא משתגע עד שלילה אחד מצא את מירה
בוכה בסלון, ככשאל אותה
מה קרה היא סיפרה לו שחלמה שנועם נכנס הביתה והוא נראה שוב
כילד בן שמונה, והיא קמה אליו
מחבקת אותו ושואלת אותו איפה היה כל הזמן והוא מביט בה ואומר
לה, "אמא חטפו אותי אבל ברחתי".
ומירה הביטה באבנר ודמעות בעיניה ואמרה לו "הנסיך שלנו מת ואני
אפילו לא הספקתי להפרד ממנו כמו שצריך".
אבנר הביט בה ואמר" הנסיך שלנו היה בנו של מלך התמימים ובעבור
תמימותו של האב הבן שילם את
המחיר, אף פעם לא הבנתי מה הילד העדין הזה עושה במקום כזה
וראיתי שהוא בהדרגה נעשה עצוב יותר
וכואב יותר אבל שתקתי, כי בזמני גם אנחנו נלחמנו וקברנו את
מתינו ושתקנו אבל אז היינו צודקים
ואנחנו שלחנו אותו למקום הזה להלחם מלחמה מיותרת וטיפשית כי לא
העזנו לצעוק נגד האיוולת הזו,
והוא ילד טוב כל כך עשה מה שלימדו אותו לעשות ומת בגלל שאף אחד
מאתנו לא דיבר.יום אחד יקום
מישהו שיהיה לו את האומץ להגיד עד כאן!"
ובאותו רגע זה הכה בו, שלא הוא לבד סוחב את המיתה הזו על
כתפיו, יש לו ילדה נוספת בבית ששכלה
את אחיה הבכור ואת מירה שהאובדן שהיא חשה גדול לא פחות אם לא
יותר.
והוא היה עסוק בעצמו בכאב שלו ושכח שהוא הפקיר פצועים בשטח,
מאותו רגע הוא החליט לחיות אם
לא בשביל נועם בשביל אילה ומירה.
והוא חי עצוב ומתגעגע אבל חי, ויום רדף יום ועוד קיץ קץ ועוד
חורף חרף אך למטע הוא העז לחזור,
וגוית העץ עודנה מוטלת בצד המטע ממש כמו במחזה של ארתור מילר.
עד היום, יותר מעשר שנים מאז שנועם נפל, ואילה כבר לא ילדה בת
שש עשרה. לא מזמן הוא חזר מבית
החולים ושם הוא אחז לראשונה את נכדו, מוזר שנועם נשאר בן
עשרים אבל אחותו שהייתה בת שש
עשרה כבר חובקת בן, ואז באותו הרגע שאילה כולה קורנת אמרה לו
"אבא אני רוצה שתכיר מישהו"
והעבירה את העולל לידיו כך לפתע פתאום הכאב, הצער והגעגוע
נעלמו ברגע אחד קטן של אושר.
ואבנר מצא עצמו עומד שם נפעם ודמעות שימחה עלו בעיניו מדהים
איך בקושי שלושה וחצי קילו של
רקמה אנושית שבקושי יכולה לזוז מסוגלים להפיג ככה בן רגע שנים
של געגוע, שנים של כמיהה לחוש
את מגעו של ילד שהיה ואיננו עוד, הרי עוד כמה שנים יהיה הזמן
שחי בלי נועם גדול מהזמן שחי עמו,
והנה למרות זאת חיוך עולה על פניו.
אם הייתם שואלים את אבנר הוא היה בטוח ששמע איך הצירים החלודים
של פיו נעים לפתע לראשונה
מזה שנים כלפי מעלה.
והוא חזר הביתה והתקלח עד שנגמרו המים, ובעודו בוחן את פניו
בראי הבטיח לעצמו שיחזור בקרוב
למטע הוא הרי פורח בעונה זו בדיוק כמו בתקופה שקרה להם האסון.
מירה כבר נרדמה אבל הוא היה נרגש מדי, העובדה שהוא סבא לא נתנה
לו מנוח, הוא חשב לפתע על
נועם שלא יזכה לראות את האחיין שלו והם כל כך דומים ולפתע חש
צביטה בלב אך עצם המחשבה על
הברית מילה בעוד כמה ימים שוב הפיגה את הכאב. ולמרות שלא היה
מוכן להודות בזה עצם העובדה
שיש תינוק חדש במשפחה אבל הוא לא זה שיחליף לו חיתולים שימחה
אותו עוד יותר.
ולבסוף נרדם, ובחלומו הוא שוב מהלך במטע והמטע עדיין חרב אך
לפתע צחוק נשמע מבין העצים
ובעקבותיו עוד קול אף הוא צוחק ואילה מופיעה במעורפל מבין
העצים בעקבות ילד קטן שרץ יחף בין
העצים קורא לעברה "אמא לא תתפסי אותי" וכל עץ בו הוא נוגע
מתעורר לפתע ומעלה פריחה וריח
מתוק של לבלוב עולה באוויר, ואילה שערה מתנפנף ברוח תופסת את
בנה ומניפה אותו באויר.
ובקצה המטע העץ המרוסק עוד שוכב ונרקב ואבנר מביט בו ולפתע הוא
שומע את קולו של נועם הבוגר
מזמזם שיר מוכר ורואה שהוא יושב ומעשן סיגריה על גזע העץ והוא
בריא וחסון ויפה כמו ביום שבו
נפרדו, אבנר ניגש לכיוונו ומסנן לעברו "שוב פעם אתה והנובלס
שלך, אתה יודע כמה זה מסריח?"
ונועם מחייך ומשיב "למה מה זה כבר יעשה יהרוג אותי?" ולפתע
הוא מסתובב אל אביו ואמר לו
"יפה האחיין שלי כמעט כמוני" , "אמא אומרת שהוא דומה לך רק
שהעיניים כחולות כמו של אילה"
השיב לו אבנר.
ומבין העצים נשמע קול מתוק של ילד קול שמעולם לא שמע עדיין
שקורא אליו "סבא בוא תראה טיפסתי על העץ גבוה גבוה" .
ונועם פונה אליו ואומר לו "לך הנכד שלך קורא, לך תשחק אתו כמו
ששיחקנו אנחנו אני אחכה לך כאן
הרי לא תוכל לשכוח אותי גם אם תרצה אז גש ותן חיבוק לאחיין שלי
גם בשמי אני אחכה לך כאן".
ואבנר פנה והלך ממנו והסתובב רק אחרי כמה צעדים וראה שערפל
מחסה את המקום בו העץ הכרות
שוכב אך מבעד לערפל הוא עוד שמע את נועם שורק אל תוך עשן
הנובלס שאפילו בחלום היא עדיין
הסיגריה הכי מסריחה שיש. |
