אני יאיר. עבדתי פעם בגן חיות. כשהתקבלתי לשם העבודה נראתה לי
ממש קשה. ממש. אמרתי להם שאני די חושש, אז נתנו לי לקלף את
התירס, ולשים אוכל לפלמינגו. הפלמינגו הם ציפורים חשדניות,
פחדתי לחטוף ניקור או בעיטה אבל העובדים בגן החיות אמרו שאין
ממה לחשוש, הפלמינגו נחמדים. כן, נחמדים.

עם הימים רכשתי ותק, העובדים הכירו אותי, נראתי להם נחמד, גם
ידעתי לעבוד טוב, קילפתי תירס לא רע בכלל. אז הם נתנו לי
עבודות נוספות, סתם בשביל הגיוון, כדי להיות נחמדים אלי כי אני
מתנדב כאן בחינם. כדי שההורים שלי יהיו מרוצים ויקנו לי אקדח
לנינטנדו 64 שיש לי.

המעביד בא אלי, עם פנים שמחות כאלה, סתם, כי הוא היה עובד
חייכן כזה ולא מזיק. הוא אמר לי: "יאללה יא-איר! יש לי איזה
משהו קטן בשבילך לעשות, אתה אוהב קופים?"
-"ככן. אני חושב."
-"בא לך להאכיל קופים?"
-"אני חושב. די... כן, למה לא."
המעביד לקח אותי לכלוב של הקופים.
-"אתה רואה את המעביד הזה, כאן?"
-"כן."
-"תיגש אליו, הוא יגיד לך מה לעשות."

ניגשתי אל המעביד, הוא פנה אלי: "תראה בנאדם, לתת לך להאכיל את
הקופים עלול להיות מסוכן כי אתה עדיין לא בן שש עשרה."
-"אה."
-"תראה. אני יודע מה תעשה. בגלל שאתה כזה טוב עם תירס ודברים
כאלה אני אשלח אותך עכשיו להכין להם אוכל. יש לך מספיק נסיון
להחזיק סכין ולחתוך מלון לקוביות, אה?"
-"כככן. די."

הוא שלח אותי למעביד הקודם. "חשבתי שאתה מאכיל את הקופים!" קרא
המעביד שלי.
-"אה. הוא אמר לי להכין להם אוכל, כאן במטבח."
(נשמע שיר של "נו דאוט" ברדיו)
-"טוב אז תראה. אני אדגים לך, זה ככה. אתה מחזיק את הסכין ככה,
ובעדינות חותך את המלפפון, הנה. תנסה"

ניסיתי. המלפפון החליק לי קצת מהיד.
-"אני חושש קצת מהסכין אדוני"
"שטויות" אמר המעביד שלי. "הסכין הזה בטוח ויעיל כמו
שאנטיביוטיקה עוזרת נגד דלקת גרון. זה כלום, אתה על בטוח
תסתדר." הוא השאיר אותי עם הסכין. "יאללה. אני הולך." אמר
המעביד ויצא מהחדר, ואתם יודעים מה? לחתןך מלפפון זה לא דבר כל
כך קשה. זה בעצם די קל וזה הוסיף לביטחון העצמי שלי, והלך לי
די טוב. קופים לא אוהבים רק מלפפון, הם אוהבים מלונים, ענבים,
עגבניות, חציל, את כל אלה חתכתי לחתיכות קטנות כאלה, לא כזה
קשה. היה גם עובד אחר בחדר הזה שעבדתי בו, הוא היה כזה זקן,
כזה שעושה הכל לאט, אחד כזה שמסוגל להרים רק שני חצילים בכל
פעם. אני מרים שלושה (וחצי).

יום אחד בא אלי המעביד שלי. הוא נראה שמח ואמר לי ,די בביטחון
שאני יכול לתת לקופים את מנת הבשר השבועית שלהם, הוא לקח אותי
לחדר הזה שאני עובד בו. הוא לקח מגש שהיה שם, גבוה, מעל הארון.
הוא הטיח שלוש חתיכות בשר מאיכות ירודה על משטח השיש. הוא
הדגים לי איך חותכים את הבשר, זה נראה לי די קשה, כי העובד
הפעיל הרבה כח. הבשר הסריח, "יאללה" אני הולך. "אתה בטוח
תסתדר" אמר העובד וכיבה את הרדיו בעודו יוצא, אני זוכר שהיה
בדיוק שיר של "דייוויד בואווי" ברדיו, אבל זה לא משנה, הייתי
צריך לחתוך את הבשר הזה, שהיה קשה וגם ככה היה לו ריח דוחה.
הסתכלתי סביבי. העובד הזקן הזה שעובד איתי באותו חדר נכנס
בהליכה איטית ובגב כפוף וניגש אל עגלה גבוהה עם מספר מדפים.
ראיתי איך הוא מרים בקושי שני חצילים, הידייים שלו רעדו, הוא
כמעט הפיל את החצילים. סוף העולם בשבילו. חשבתי לעצמי. התחלתי
לחתוך את הבשר.

חלחלה עברה בגופי. זה היה בשר צמיג וקשה, חוץ מזה הוא היה
באמת דוחה. "בחיי. זו בושה להאכיל בזה קופים!" הסתכלתי על
העובד הזקן, הוא בדיוק סיים להניח את החצילים בעגלה. הוא ניגש
באיטיות למגש אחר והרים שלושה קישואים. זה באמת נראה יותר מידי
בשבילו. כשמחשבה זדונית עוברת בראשי ניגשתי אל העובד הזקן,
ובהנפת סכין אחת כרתי חתך בצווארו. האיש מת במקום. דם ניגר על
בגדיו ושלולית של דם ניקזה על הריצפה סביב איזור הגרון שלו.
הפעם תהיה לקופים ארוחה טובה של בשר אדם! זה הרבה יותר רך
מהבשר שנועד להם בהתחלה.וגם התגברתי על הפחד שלי מהסכין.
העובדים בגן החיות יהיו מרוצים...