אני לא בטוח מי החליט שאני אהיה כזה. סך הכל יכולתי להיות כמו
כל ילד אחר, אבל כנראה שזה ככה בטבע: אחד מכל כמה חייב להיוולד
חירש. בגן חובה תמיד האחרים לעגו לי, חיקו אותי. מול הפנים שלי
כולם היו חבריי הטובים ביותר, משחקים איתי כדורגל ודמקה ותמיד
ישנים איתי באוהל בפעולות הצופים. אבל ברגע שסובבתי את הגב
תמיד ידעתי שלא כולם טובים. "מה, הוא חירש? למה הוא
לא מוסר?" זה מה שאלי אמר לי שמישהו צעק. החבר הטוב והאמיתי
היחידי שלי. הרבה דמעות ירדו לי באותו לילה. לא הצלחתי להרדם.
תמיד רציתי לדעת איך זה לשמוע אנשים מדברים ולא לקרוא את
השפתיים שלהם. ואז יום אחד באמצע השיעור, ראיתי אנשים שמתחילים
להיבהל ולשים ת'ידיים על האוזניים. "אלי, מה קורה פה?" שאלתי,
אבל הוא לא הצליח לענות לי.
היה פיצוץ כלשהו במסדרון עם רעש מחריד, כמעט כולם איבדו את
ההכרה בגלל הרעש הנוראי.
לדקה אחת בחיים שלי, שמחתי שנולדתי כבד שמיעה.