מהיום בו מייק נולד זה היה ברור שהוא יהיה בקרבי. בן לאבא
שהגיע לדרגת אלוף בצה"ל חייב להיות עם פרופיל 97.
פניו היו יפות, מראה ארי. גופו היה מפותח יחסית לילד שרק זה
עתה חגג בר-מצווה וציוניו היו תמיד הגבוהים ביותר. תלמיד
מצטיין הוא היה. מדי. הכל אצלו היה מתוכנן מראש, כל החיים.
סיים עם תעודת בגרות שבה ממוצע 100. הכל אצלו היה מושלם. הגיע
הזמן בשבילו להתגייס לצבא. אני לא בטוח אם הוא רצה את זה בכלל,
זה פשוט מה שהכתיבו לו ההורים.
כל החיים הם הכתיבו, נתנו לו להאמין שזה הכי טוב בשבילו. רק
להשקיע ולהשקיע, אולי הם צדקו אחרת הוא היה יוצא כמוני.
יושב בגובה 5000 מטר בנפאל ומסתכל על הנוף תוך כדי יוגה. כל
היום יוגה. למייק לא היה מזיק קצת יוגה.
כשהוא הגיע לבקו"ם חיבק אותו אבא שלו ונתן לו נשיקה, כשהוא
לוחש לו באוזן: "שמור על המדינה, אבל קודם על עצמך, אותה אני
אוכל להחליף, אותך לא". כשנה לאחר גיוסו, מייק שרד התקפת
מחבלים רצחנית על הבסיס שלו בצפון הרצועה. היה לו מזל, הוא
נשאר חי, אבל את שאר החיים הוא ייצטרך לעבור בכסא גלגלים. הוא
לא יוכל לרוץ שוב. הוא לא יוכל לקפוץ שוב לגובה כמו שהוא תמיד
אהב. "זה לא נורא", מייק אמר - אם הוא שרד את הלילה ההוא,
החיים קטנים עליו. חודש לאחר מכן מייק מת ממנת יתר של משככי
כאבים. אחי הקטן התאבד.