כל כך חם, לוהט מזיע, שורף, כיסא העור נדבק לאחורי ירכיה, לא
נותן לה לקום, רוצה להשאירה במקומה... לא מביעה התנגדות, רוצה
אולי להשאר.
עם החום הקשה ואגלי זיעה נוטפים על צווארה ומתחת לאפה המחודד
לאורך תוי פניה היפהפיים, נשמעה דפיקה בדלת. "מי זה"? שאלה
בקול לוחש. "מי זה?" הפצירה שוב, הפעם מרימה קצת את קולה,
מפחדת שקולה יענה לה כהד, מפחדת לקבל תגובה, אפילו מעצמה... לא
היה קול ולא עונה. לאט לאט ובזהירות נטשה היא את מקום מבטחיה
והתחילה לנוע מטה.

צעדים גדולים ואיטיים במדרגות, מסתכלת לכל הצדדים, בוחנת את זה
שאולי חדר אל ביתה, לפרטיותה, מסתכלת ויורדת מדרגה אחר מדרגה,
מסתכלת לצדדים בחשש ואולי בתקווה. הדלת נפתחה בקצות אצבעותיה,
הצירים שנמצאים על דלתה כבר עשרות שנים הביעו בקולם הצורם את
חוסר שביעות רצונם, ושם על הרצפה ישבה לה קופסא, כאילו יש לה
אישיות משל עצמה, באה לעזור... ולימים את כל חייה שינתה.

חוששת להתקרב, חוששת להרים, נטרפת מדעתה באשר למי היה שם
בביתה, הרי לא ביקרו אותה שנים, שנים של קור וחום וזיעה וכיסא
מעור ומכונת כתיבה, מכונת תקווה.
סגרה היא את הדלת בכל כוחה, כוח שכבר שנים לא בא לידי ביטוי,
כח של רצון, כח של תקווה, סגרה כ"כ חזק, שקירות הבית רעדו,
מזועזעים ממה שהתרחש בביתם... ורצה במעלה המדרגות בכל הכח, בכל
המהירות, התיישבה על מכונת הכתיבה והתחילה להקליד בטירוף נפש,
לשמוע את תקתוקי האותיות תיק תיק תיק תיק, העיקר שלא תשמע את
המחשבות, שרצות לה בראש, ההשערות, המשאלות, הבקשות, התקוות,
האכזבות, הכאב והרצון.  וכך במשך שעות אינספור, עד שכוכב ראשון
כבר התחיל להיעלם ושמש החלה מפציעה, התנהלה מלחמה מחושבת בין
אלפי המחשבות, שמילאו את ראשה, לתקתוקי המכונה הממסכים על
זכרונותיה, תיק ותיק ותיק ואולי ואולי ואולי...

"הא..!" פותחת עיניה בבהלה אחת אחרי השנייה, מנגבת באציליות את
טיפת הריר שלצד שפתיה, כאילו למישהו אכפת, כאילו צופים בה,
מתמתחת אחורנית, מתיישרת על כיסאה מנסה עוד להבין איפה היא
ומתי נרדמה, מגששת באיטיות לראות אם מחשבותיה פסקו, כדי שתוכל
לשמוע את ה"תיק תיק..." שוב לבד.
ואז היא נזכרת... "הקופסא!"
חושבת שוב לרגע האם היה זה חלום, או שמא מציאות הזויה, לא
מכירה היא אדם שישאיר משהו לפתח ביתה, מאז ה... לא קיבלה תודה,
לא עזרה, לא אדם, לא חיבוק, לא נשיקה, לא חום, לא אהבה, אפילו
לא את עצמה.
תפסה את עצמה בין מחשבה למחשבה והחליטה לדחוק בעצמה שוב.

ירדה למטה, פתחה את הדלת בנחישות, כזו נחישות, שאפילו צירי
הדלת נאלמו דום, מתכופפת בנחרצות, מושיטה ידה ומרימה ולפני
שתתחרט- הכניסה את הקופסא ואת עצמה למקום מבטחיה וטרקה את הדלת
בחוזקה. שקט, חושך, עומדת קפואה מאחורי הדלת הסגורה, קופסא
בידה, מנסה לעכל את פרץ האומץ שנכנס בה, כמו רוח קרה שחודרת
לעצמות, כשעומדים על הר גבוה גבוה, רוח כ"כ חזקה וקרה, שחודרת
את כל הרקמות ומעיפה אותך מעבר לכל דמיון... היא והוא שם על
ההר, עומדים מחובקים, עיניים עצומות ורק הרוח עושה את שלה...
נזכרת בו. הניחה את הקופסא על השולחן ועלתה.

ואולי היה זה חלום? האם רצתה שיהיה חלום או מציאות? ומה יש
בקופסא? רוצה לדעת ולא רוצה...
דילגה מטה בקלילות, כבר לא צועדת באיטיות, לא יורדת בכבדות.
הדרך הופכת קלה עם כל רגע שעובר, כבר לא כינתה את ירידתה
"מסע".
פותחת את הדלת בבטחון, את דלת ביתה, לראות שבעל הקופסא לא שם,
כאילו היה נשאר ימים, אולי רצתה להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת.
חזרה הביתה, הבית שכבר כונה בית ולא מקום מבטחיה, וניגשה
לקופסא. ניסתה וניסתה לפתוח, אך ללא הועיל, כל הסכינים שהיו לה
ביד, בבית, האוסף שלו, אהוב ליבה שמצא מותו על אותו הר, עם
אותה רוח, אותם סכינים חתכו את ליבה-  איך שהלכה נפשו... אך
נשארו למזכרת בביתה, איתה, היא והם, כבר לא היא והוא...

ניגשה לקופסא ובכל דרך, בכל מאמץ, כאילו ידעה שחייה החדשים
מחכים לה בתוכה, בקופסא... ניסתה וניסתה וללא הועיל. עברו
ימים, חודשים, כל מאמציה הושקעו לפתיחת הקופסא, כל יום עוד
קצת, כל יום חושבת איך... מפשפשת בביתה, מוצאת דברים שלא ידעה
על קיומם, מנסה לפתוח... כבר לא יודעת אם את נשמתה או את
הקופסא. בין נסיון לנסיון עולים הזכרונות ולא נשמעו תיק תיק
תיק תיק ותיק, וירד שוב הלילה, והחליטה היא שאת הקופסא הזו היא
תפתח.

בערב, עם רדת החשיכה, אך בטרם נסגרת העיר ותושביה הולכים
לישון, העזה לצאת מפתח ביתה, יצאה וחזרה. וכך כל יום קצת קצת,
בשקט בשקט תיעתעה בה נפשה, לא נתנה לה לחזור אחורה, רק קדימה,
רק התקדמה, הלכה יותר ויותר רחוק.
לפתע מצאה עצמה עומדת בלב העיר, והאנשים... החלה מדברת, שואלת,
מבקשת עזרה לפתוח ופתאום...
משב רוח חזק, לקחה צעד אחורה, פרשה ידיה לצדדים ונעמדה. נתנה
לרוח של החוץ, לרוח שלו, להוביל אותה, ואז היא הבינה... הקופסא
כבר נפתחה.