האירועים המצחיקים בחיי הם תולדה של שעמום. מקרה זה אינו חריג.
כלומר, המקרה מאוד חריג אבל אלמנט השיעמום קיים גם קיים.

הכל החל ביום סגרירי. הייתי אחרי משמרת לילה נטולת אירועים,
בדרכי לישון, כששמעתי את מפקדי אומר לנהגו: "יוצאים בעוד חמש
דקות". ישר החלפתי למדים ועליתי לג'יפ. המפקד שלי נכנס לגי'פ
וכשראה אותי שאל מה בדיוק אני עושה פה. הוא ידע שהוויכוח אבוד
והוא יקח אותי בסופו של דבר לסיור. אני חושבת שהוויכוח נועד
להרגיע את מצפונו. באותו יום המצפון שלו היה עייף יותר מהרגיל
וכך נחסך ממני הויכוח העקר. נסענו לטייל בגיזרה. טוב, לא אשמיץ
כל כך את צה"ל, נסענו לסייר.
הגבול המזרחי של הגזרה היה בסיס טירונות של המשטרה הצבאית,
רחמנא לצלן. בכניסה היה השלט המזוויע, "חייל שפר הופעתך".
אפרופו הופעה, נזכרתי שלגופי מדי ב' מאוד יצוגיים, ללא זכר
לדרגה ו/או תג יחידה. מפקדי, שהיה מודע לחולשתי וקרא לי
"המפגע", נאנח, הוריד את מעילו בג'נטלמניות ראויה לשמה ואמר
לי: "תלבשי את המעיל, שלא יראו את הבושה". ירדנו מהג'יפ והמפקד
פרש למפגש עם מפקד הבסיס.
הנהג ואני הסתובבנו משועממים. פתאום שמתי לב, שלאן שאפנה
חיילים מצדיעים לי בדום מתוח,
מבט אחד על מעילי הנוצץ הזכיר לי, שאני בגן עדן של הזדמנויות.
התחלתי לפסוע ברחבי המחנה כשאחרי שובל של הצדעות. היחיד שלא
נפל בפח הוא השקמיסט, שהכיר אותי היטב. כשחזרתי לג'יפ כבר
המתין לי מפקדי, וכשראה את כמות ההצדעות לה אני זוכה, חייך
ואמר "לאחר שנהנית על חשבון הטירונים המסכנים, בטח תהני
מהעובדה שאני מרתק אותך שבת". הבעתי תרעומת רבה וזאת כדי
להסוות את העובדה שבלאו הכי הייתי אמורה להישאר שבת.
לשבתות בצבא יש איכות משלהן. לאחר משמרת ארוכה ומשמימה, יצאתי
אל המרפסת לנשום אוויר צח, אוויר תוצרת קלקיליה. המואזין סילסל
בגרונו, ואווירת שבת היתה נסוכה על העיר. היתה זאת שבת סתוית,
גשם קל טיפטף, וריח הפרדסים שהקיפו את קלקיליה באמת העניקו
ניחוח של אוויר צח. היה קריר, התעטפנו במעילים, שיחקנו שש בש
ושתינו סחלב חם. אילולא היינו בצבא, מישהו היה טועה וחושב
שאנחנו מבלים סופשבוע קסום בעיר מזרחית.
משהו העיב על הפסטורליה. קול צורם, אך חזק דיו כדי להתגבר על
סילסולי המואזין. עסקנו בניחושים מהו הקול המרוחק, מהן הצעקות.
השומר טען שמדובר בחתונה ערבית, הנהג טען שמדובר בשכנתינו
שהחלה ללדת, ואני פינטזתי על אירוע עם נפגעים - אקשן. הידיעה
הגיעה מכיוון המבצעים: חמור משתולל בשוק גרם לתאונת דרכים
וממשיך לדהור באמוק.
מכיוון שלא היה לנו דבר לעשות, החלטנו לצאת עם הג'יפ ולנסות
לתפוס את החמור, ומכיוון שמפקדינו הנערץ פרש לסייסטה שלו,
התאפשר לנו הדבר.
יצאנו עם הג'יפ ומהר מאוד עלינו על עקבותיו של החמור, לא בזכות
כישוריו המבורכים של הגשש, אלא בגלל שהחמור נער בקול עז.
החלטנו לעצור אותו בשיטה לא קונבנציונלית, ופתינו את החמור עם
גזרים.  
המלכודת עבדה. החמור נלכד והובל אחר כבוד אל המשלט. השתעשענו
איתו שעה קלה, עד שעלתה במוחי התוכנית הזדונית מכל, להכניס את
החמור לחדר בו ישן המפקד.
כולם הבינו, שהתוכנית מטורפת ודינה ריתוק, אך כאמור, לשבתות
בצבא יש איכות משלהן.
הביצוע לא היה פשוט כלל וכלל. לנסות לגרום לחמור לעלות לקומה
שניה אינה משימה קלה כלל ועיקר. כל הגזרים שבעולם לא המיסו את
ליבו. דבר זה הרפה את ידיהם של רוב המשתתפים, אך דירבן אותי
עוד יותר. במאמצי-על משכתי את החמור במעלה המדרגות, והכנסתי
אותו לחדרו של המפקד.
ירדתי למטה וישבנו דרוכים. חמש דקות חלפו ללא תגובה. פתאום
החמור נער, שקט השתרר. חשבנו שזה לבטח יעיר את המפקד. אך שום
דבר, המפקד ישן חזק כמו חמור.
לאחר כשעתיים, כשהדריכות כבר ירדה וכמעט שכחנו שהשארנו - אני
ומוחי הקרימינלי - את החמור בחדר, שמענו צעקה רמה: "תמי!!!!"
למפקד לא היה ספק שאני היוזמת והמוציאה לפועל של המעשה השפל
הזה.
דמי קפא בעורקיי. ניסיתי להיזכר מדוע חשבתי בזמנו שזאת תוכנית
טובה, לשווא. בחרתי בטקטיקת ההתעלמות, אך המפקד הופיע לאחר
שניות מספר כשהוא שואג בשנית "תמי!!!!"
הפעם עניתי בקול ענות חלושה: "כן?" ניסיתי לשוות לקולי תמימות,
אך לאור עברי המפוקפק הטקטיקה הזאת היתה גרועה כמו כל אחת
אחרת.
המפקד נשם עמוקות וקרא לי לשיחה. השיחה החלה בטונים גבוהים,
הוא איים שימלא טופס תלונה. בשלב זה הצלחתי להתעשת, ואמרתי לו
בקול ארסי, "ומה בדיוק תהיה התלונה בטופס?"
המפקד צחק, והבין שבכך רק ייצור סיטואציה מביכה לעצמו.
הוחלט על עונש חינוכי: שבסופשבוע אני אעבוד כמו חמור, אנקה את
המשלט ואבשל לכולם.
לשם שינוי נרתמו כל חבריי לעזרתי. ציחצחנו את המשלט, ואכלנו
ארוחת שבת למהדרין.
לאחר הארוחה שיחררנו את החמור בטקס חגיגי.