אמסטרדם, לכאורה עיר בירה, למעשה עיר קוסמופוליטית מלאת תיירי
ובליל עמים ושפות. ההגעה לצנטרל סטיישן משדה תעופה סחיפול
ברכבת ממש קלי קלות ומכאן אפשר להתחיל את המסע.
בספר כתוב: כי בבחיינהוף יש חצר הנראית כאילו נותרה במאה ה15
בנויה סביב מבניינים נעימים, ובמרכז שטח דשא ובית עץ מהמאה
ההיא. הרגשתי שאין להחמיץ את המקום. דב, שחי שם והיה עימנו,
במטוס אומר שאי-אפשר למצוא את המקום. כבר יש אתגר.

מי שלא היה באמסטרדם, ממש יכול להיות מודאג מהמרחקים במפה בין
אתר לאתר. אולי זה קנה הדה ואולי רק חוסר הכרה, וכך אנחנו
מוצאים את עצמנו הולכים ברחוב היוקרה קלאברסטראט, עד שמגיעים
לספאו. מבט חטוף במפה נותן תחושה שהתרחקנו המון, אבל מנין לי
שזה הספאו? צריך להיות פסל של ילד מגחך. אם אין פסל, זה לא
המקום- היא אומרת. אז מוצאים לה את הפסל.
אם יש פסל, אז זה הספאו, נכון? ואם כן, אז בחיינהוף זה ממש
כאן... שעה ולא נמצא דבר. טוב, אני אומר לה, עוד נחזור לכאן.

חבר שלי תמיד אמר לי, "מתי תיסע לחו"ל? כשלא יהיו לך רגליים"
תמיד צחקתי. כאן באמסטרדם הבנתי. ואן גוך לא חשב שיהיה לי קשה
להסתובב במוזיאון ולהביט בציורים המקסימים. אבל לא ויתרנו. הכי
חשוב זה לא להגזים, מוזיאון אחד ליום גם אם השני צמוד. ולא רק
בגלל הרגליים או נסיעה בטראם, אלא מתוך כבוד לאומן ולמוח שלנו.
מעניין למה תמיד באמסטרדם הלכתי בכיוון הפוך, בטח המפה
הפוכה... רציתי לנוח בוונדלפארק, אבל החיפושים  וטעות הניווט
הביאונו תשושים אבל מרוצים, בהחלט ששווה.

אם חסים על הרגליים, הכי כיף זה לעשות זאת בשיט, ממש אחלה.
יותר כיף זה לפגוש בן דוד באמסטרדם ולעשות בצוותא. שלא לדבר על
הליכה ברובע יורדן (ג'ורדן) הנאה, ולשבת לאכול בראנץ בכיף.
בהולנד אין ארוחת צהריים בשעות שאנחנו רגילים, אבל יש מרק טוב
וסנדוויצ'ים בכיף.
הנופים מדהימים, וכך אולי אפשר לתפוס את העיר הבנויה בחצי
מעגל. כך אפשר לצאת מהאזור הממוסחר, לרדת שם בשכונות, להסתובב
בין התעלות, להביט לבתים הצפים ולשבת בקופי שופ ולהריח.

אי אפשר להתעלם מיהדותנו. אלו נכסים שהולכים עמנו, אז בית אנה
פרנק זו חובה. רק חבל שלא השאירו את הרהיטים כמו שזה היה,
צילומים זה לא מספיק. אולי חשבו שקירות ריקים יותר קודרים.
המוזיאון היהודי בבית הכנסת הגדול מציע מידע בכל השפות, פרט
ל...עברית, כמובן.
לא רחוק מהמוזיאון נמצא הגן הבוטני המהווה פיצוי על אכזבות
אחרות. טוב, אני מכור לטבע, אז זה ברור, אבל פרחים, צמחים
טורפים, חממות לגנים טרופיים, סוב טרופיים ועוד.

רגליים כבר אין, אבל מהגן הטרופי הלכנו ברגל דרך הגשר הכחול על
נהר האמסטל. כן, נהר של בירה, כי אותה כמות בירה נשפכת שם
בבארים עד הרמברנט פליין, ומשם לגן הפרחים ליד המונטפליין ומשם
בדרך חנויות היוקרה ברחוב קלאברסטראט עד הספאו. אבל היה כבר
מאוחר וקר, אז ויתרנו על חיפוש בייחנהוף.

אמסטרדם זה לא הולנד. הולנד זה שדות ירוקים, טחנות רוח, תעלות
מים, בתים מעץ ואנשים חינניים, סבלניים ואדיבים. אז חובה לצאת,
לא חשוב לאן. אנחנו נסענו לאדם כמו השם של הגבינה (EDAM),
אכלנו גבינות, צפינו באזור על טחנות רוח ומשם לוולנדהם, עיר
דייגים נאה וממוסחרת תיירותית. מי שאוהב לבלוע צלופחים, זה
המקום.

גם את אמסטרדם צריך להכיר דרך השכונות הלא תיירותיות, ולא רק
במרכז התיירותי. ללכת בנחת בין התעלות, להציץ לחצרות, להביט
לבניינים- זה כדאי ושווה. מסעדות ואזורי בילוי יש בכיכרות.
אנחנו אהבנו את הרמברנטפליין, יש גם מופעי רחוב נאים. בכלל,
אמסטרדם עיר שמחה אך רגועה, האנשים ממש נעימים. כן, גם התיירים
וגם הישראלים, שאתה מוצא, מנהלים מסעדות.

קינחנו ברייקס מוזיאון, רמברנדט כמה יפה. גם האזור יפה, אחרי
זה קצת קניות סיבובים אחרונים
(הטיסה בלילה) ונו, מה עם בייחנהוף?

זהו, שוב הולכים לספאו, מרוץ נגד הזמן, הטיסה עוד כמה שעות.
עומדים עם המפה והספר. הנה, זה חייב להיות כאן... הולכים ו...
אבל כבר היינו בסמטה הזו שבצד המוזיאון, אז מה קורה כאן?
רגע, מה זאת הדלת עץ הגדולה הזאת? מה כתוב כאן?
בייחנהוף
שעות הפתיחה בין 10 ל 13
אסור לצלם

מה, השעה 15:30? טוב, גם בקוקנהוף לא היינו, כי סגור בקיץ. אז
להתראות.


צילומים בקרוב,
חלק כבר פורסמו.