אז מה אם היא שונה? זה לא אומר שאסור לה להסתובב עם אנשים
אחרים... זה לא אומר שהיא צריכה להסתובב עם אנשים רק מהסוג
שלה... זו לא אשמתה, היא נולדה ככה, אמא שלה העבירה לה את
זה... זאת היא שאשמה... למה היא הייתה חייבת לעשות לה את זה?
למה היא לא חשבה לפני?
אבל עכשיו יהיה לה קשה לבוא ולהאשים את אמה... היא לא שרדה את
המחלה... דמעות החלו לעלות בגרונה ולרדת על לחייה האדומות, היא
לקחה את הכרית שהזכירה לה את אמה וחיבקה אותה חזק, היא קיוותה
שאולי אמה תצא מהכרית, תצא מכל התמונות האלו שיש לה בחדר
ותהפוך לאמיתית.
אז נכון, אולי אסור לה להתקרב למישהו דם עם דם, ונכון שהיא אף
פעם לא תחווה אהבה אמיתית, אבל היא עדיין אותו אדם, יש לה שתי
ידיים, שתי רגליים, ראש, אף, פה וכל מה שיש לכל האנשים האחרים.
זה שיש לה איידס לא אומר שהיא שונה, לא אומר שהיא לא בת-אדם,
לא אומר שהיא לא צריכה אהבה, לא אומר שהיא לא צריכה.
היא לא מבינה: אז למה היא חיה? כדי שיתעללו בה? כדי שיקניטו
אותה? כדי שכל יום ויום היא תלך לעשות בדיקות?
למה היא צריכה לחיות???
היא רוצה לשים לזה קץ, אבל היא מפחדת. מפחדת מהמוות, מפחדת ממה
שיהיה לה אחר-כך, מפחדת לחיות חיים חדשים אבל יותר נוראים,
מפחדת שיכאב לה, מפחדת שלאחרים זה יכאב... היא החליטה לצאת
החוצה לנשום אוויר צח, היא לא יכלה יותר לשבת בין 4 קירות
ולחשוב על המוות, על המחלה, על הסוף.
היא תמיד קיוותה שיקרה איזשהו נס, משהו שיציל אותה מזה,
שהתרופות לא יעלו כל-כך הרבה, שהיא תתעורר מהחלום ותבין שזה
היה חלום רע שלא יחזור.
היא הלכה לאיזשהו גן משחקים, התיישבה על הנדנדה, אנשים החלו
לעבור ולבהות בה. היא הרגישה את הדמעות בגרון, היא לא רצתה שהן
יעלו למעלה ושתפרוץ בבכי. היא רצתה להראות לכולם כמה שהיא
חזקה.
היא החלה ללכת לביתה, ישבה על המיטה ונרדמה.
אחרי כמה דקות היא התעוררה, התעוררה לעולם שונה, לעולם אחר,
לעולם שאחרי.