בדירתה החשוכה, טמונת הסודות, שררה דממה.
דממה, וצחנה נוראית.
ריחם של חיים מוחמצים, של שנים בצללים, של חיים אבודים.
ושם, באותה דירה, שכבר קירותיה מתקלפים, התריסים מוגפים כדרך
חיים, שם הסתתרה.

השאלות הבלתי פתורות, התלויות באוויר, הציקו כל-כך. ניסיתי
לעקוב, לחשוב. למה? כל שראיתי אחרי אותן תמונות, הייתה עננה
שחורה. כל שראיתי היה מבטו הקר, מבטו, ששילח אותי מפניו בכזאת
אכזריות. כמו בכל התחלה חדשה, היה נהדר. כל-כך רציתי לראות
אותו, לחוש אותו, להיות לידו.
כמה מאושרת הייתה אותה תקופה... נטולת הדאגות, מלאת ההבטחות,
לפני שבאו אותן תמונות, ופילחו כל צלקת, עוררו כל זיכרון ישן,
הכאיבו וצרמו על עורי. כמה שמחתי אז... כל-כך אהבתי.

המכות לא איחרו לבוא... האהבה שלי אליו כנראה לא הייתה מספיק
חזקה בעיניו. למרות שהייתי נותנת הכל, הכל מעצמי, והכל ממה
שנותר לי, רק שיהיה מאושר. רק שהמבט הזה, אי-פעם יתרכך, והחיוך
האמיתי, יבוא. למרות שאני חושבת, שלעולם לא באמת זכיתי לראותו.
אין בפי מילים, כמה אהבה הייתה בי, כמה לבי פרפר כשרק ראיתיו,
כמה כמהה הייתי אליו. אבל הוא לא הבין אף פעם. מעולם לא
הספקתי. תמיד רציתי להרגיש חשובה בעיניו, תמיד התפשרתי וויתרתי
בשבילו, שרק מחצית מאהבתי אליו תשתווה. לפחות בלבי.

אני חושבת שהתלותיות שלי בו, המחשבה הזאת שתמיד הייתה נטועה
בי, בלי שום הרהור - שלעולם לא אוכל להסתדר בלעדיו, שהוא כל
עולמי, שאתמוטט מצער אם אאבד אותו, עצבנה אותו.
הוא תמיד חשד בי. אני חושבת שהוא רק חיפש סיבות לשים את ידיו
עליי, להוציא את כעסו המצטבר, כעסו על החיים, על עצמו, על
משפחתו. אף פעם לא ממש ידעתי כמה נחת האלימות שלו כלפיי הביאה
לו, אבל חשבתי: אם זה מה שיעשה אותו יותר רגוע, אולי מאושר...
כמה צעקות והשפלות, ומכות, וכאב. כמה ספגתי ממנו במשך אותן
שנים מאושרות.

אמרתי לעצמי שזה רק בשבילו, רק בגלל האהבה. שאין שום אפשרות
מבחינתי לעזוב. כ"כ אהבתי...
כל פעם שניסיתי להראות לו, להרעיף עליו את חיבתי הכל-כך מרובה,
היה מתרגז. תמיד כעסתי על עצמי, שאני יותר מדי תלותית, ומראה
לו את זה יותר מדי. מציקה לו. חייבתי את עצמי להפסיק. תמיד
מיררתי בבכי שאני אוהבת אותו, אחרי כל מכה. אולי זה מה שחיזק
אותו להמשיך. לאחר מכן, באו תקופות, שפחדתי ממנו. כאב לי
כל-כך. מבחינה פיזית עוד פחות. כאב לי שככה הוא מתייחס אליי.
אבל תמיד איכשהו האשמתי רק את עצמי. הרי הייתה לו ילדות קשה.
והסתבכות בסמים. ופה ושם אלכוהול. ואבא מכה.

לא מגיע לו יחס כזה, מגיעה לו רק אהבה. באותם ימים, למרות
החבורות והצלקות, ניסיתי להרעיף עליו את אהבתי כמה שיותר,
חשבתי שזה אולי מה שיעזור. זה רק חיזק. ולפני כמה חודשים הכל
פסק.
בבת אחת, באחרית הימים, נפסקו חיי. באותו יום, שחזר שיכור,
נרדמתי על הספה בסלון הקטנטן שלנו. הוא העיר אותי בסטירה.
חייכתי.

איך היה בעבודה, יפה שלי? עוד בעיטה. היה לי קשה לנשום. התחלתי
לבכות. תחנוניי אליו, להפסיק, לא עזרו. הוא התקדם לעבר המטבח
והוציא את סט הסכינים, שפעם, לפני שנים רבות קיבלנו כמתנה
לחתונה. אח, איזו מתנה... שהסכין החדה התחילה לפלח את גופי,
תחילה בכתף, ואחר בגב, לא הרגשתי דבר. כמה אהבתי... אהבתי את
הסכין, ואת הדם שנשפך. כי הכל בא ממנו. אהובי...
וכך הסתיימו חיי. לא בצורה של מוות. פתאום השחיר מבטו, פתאום
הוא התעורר, הביט בי.
הוא השחיל את הסכין ישר לליבו. כמה צרחתי. כמה התחננתי שיפסיק,
שיפסיק להרוג את עצמו. כלום לא עזר. כך הוא שכב מולי, אהובי,
האחד והיחיד, נטול רוח חיים, בתוך שלולית עמוקה ואדומה. שלולית
של כאב.

מאז, חיי פסקו. מאז אני רק מסתתרת. אני מפחדת. מפחדת, לחיות את
חיי. תמיד אני חושבת כמה שהיה כועס, אם הייתי ממשיכה לחיות, אם
הייתי מתגברת על האבדון, מתגברת עליו. אז גם לא ניסיתי...

ריחם של אותם חיים אבודים לא מיהר להתפוגג.
אותה נערה, שהייתה כל-כך צעירה...
צעירה בגילה, אבל בנפשה, כל-כך כאובה. כל-כך מבוזבזת.

כל שרצתה היה לאהוב.