כשאני הולכת לישון בלילה, אני לא שומעת את המזגן, כי בדרך כלל
אני לא שמה לב לדברים חיצוניים. גם את הרעש של הכביש- המנועים,
החריקות והצפצופים- אינני שומעת כל כך, ואינם מפריעים לי, אם
אינני מתרכזת בהם.
אך הקור נורא מפריע לי. בכל מקום יש מזגן. אני לא זוכרת את
הפעם האחרונה, שהיה לי חם. החום לא מצליח להוציא אותי מהריכוז
העצמי שלי, הוא לא גורם חיצוני חזק מספיק. אבל הקור הזה של
המזגן, אינני מסוגלת איתו: באוטובוסים, בספרייה, בקולנוע, בבית
מלון, בחדר שאני גרה בו.
בבית שלי אמא לא מפעילה את המזגן, כי זה יקר, אבל כאן אני
קופאת בלילות של הקיץ. אז אני שוכבת במיטה ומדמיינת כוכבים
בשמים, כי מהחלון לא רואים אותם. אבל אפשר לראות את הכביש
הסואן, אם ליבו של מישהו חפץ בכך. יש לנו שלושה חלונות בחדר,
אך שלי אטום, משום מה. דווקא שלי, שאני כה אוהבת שמש ואוויר.
החלונות של שתי הבנות האחרות פתוחים, אבל שלי מודבק סגור.
חבל, כי אולי אם הייתי יכולה לפתוח אותו, ולראות כוכבים
אמיתיים ולא דמיוניים, לא היה לי כל כך קר. |