אם היו יותר אנשים כמוני, לא הייתי כה מיוחדת. לא הייתי כמו
חיוך בין עיניים מתות, לא הייתי פרח במדבר של הרים ואבנים.
לפעמים בודד לי ככה, במיוחד כשמתנכלים לי על השוני שלי, על
שאינני מתנהגת כמו כולם, ובכלל - על שאינני כמו כולם. אינני
שייכת לשום תרבות. וכמה רציתי פעם להיות שייכת. אפילו לגלות
שאני חיזר, רק להיות שייכת לאנשהו. וגם היום חלק ממני רוצה
שיבינו אותי ושיסכימו עם הדעות השונות שלי.
בכדי לחיות עם עצמי ועם העולם בשלום, עדיף לי לא לחשוב ככה,
עדיף לי לחשוב שאני מטבע שוקולד בין גרעיני חמניות, כי זה
מפוגג במקצת את הבדידות. זה נותן קצת הרגשה טובה כשעצוב.
לא משנה כמה חזק אצעק, לא ישמעו אותי בכוכב אחר.