זה עוד יום בקיבוץ, משעמם בלי הרבה דראמות, בלי הרבה ריגושים,
בלי הרבה כלום וכמה ציפורים מצייצות. אני רואה את טשנקו, הקברן
של הקיבוץ, שלפני כמה שנים עלה ארצה מברזיל כדי לבנות קומונה
ולחיות באידיאולוגיות, שמזמן כבר נשכחו, וכל הקוקה והקרנבלים
קצת עלו לו לראש. מרחוק הוא נראה חגיגי, והזקן והארוך והכתום
מניקוטין נראה זהוב על בגדי החג הלבנים שלו. הוא צועד, אולי
מדלג. כבר ממרחק של כמה מטרים אני מבינה שזה יום מיוחד בשבילו-
מישהו מת, בטח עוד איזה זקן שאני לא מכירה, כי הוא שוכב בבית
שלו גוסס כבר כמה שנים ומחכה שהרגע הזה יבוא.

טשנקו נכנס לאיזה שביל, ואני המשכתי לכיוון החדר-אוכל, שם
קבעתי עם אבא שלי להיפגש. הוא הבנאדם היחיד, שאני מסכימה לאכול
איתו שם. כל הרעש וההמוניות סביב השולחן נראים לי חולניים
במקצת. מקור הדפקה הקיבוצית, כולם יושבים מדברים והאוזניים
שלהם מכוונות לכל הכיוונים כמו רדארים, רק לא לפספס רכילות
משולחן אחר.

אני פותחת את דלת הזכוכית, ולאט לאט אני מרגישה איך כל העיניים
מופנות אלי במין מבט מרחם כזה.
אני כבר רגילה למבט הזה, הנה הילדה היפה מברזיל, ילדת פרא
יחפה, מוזנחת כל כך עם השיער על הפנים וחולצה, שגדולה עליה
בכמה מידות. ולאבא שלה אין זמן ולא כוח לסרק אותה, לעשות לה
קוקו כל בוקר ולשלוח אותה לבית ספר בבגדים נקיים. אבל זה בסדר.
זה לא אשמתו, כי אשתו נפטרה לפני כמה שנים, ומאז הוא בדיכאון.
אבל היום המבט היה שונה.

הם הסתכלו עלי כאילו אני איזה גור חתולים בגשם, שלא אכל
חודשים, וקר לו והוא רעב ומסכן. מיילל ובוכה, מנסה למצא פינה
חמה, אבל הכל רטוב... רק שמישהו יקח אותו. המבט הזה הגעיל
אותי. הרגשתי איך הבחילה מטפסת לי בגרון ובא לי להקיא. מחפשת
נואשות יד, עיניים, קרחת, את הכרס, החולצה המכופתרת שמבצבצות
ממנה כמה שערות, את השלווה, הציניות, הכאב שיש לו בעיניים, את
הזרועות המלוכלכות מצבע אחרי שצייר ציור לא שיגרתי על קיר של
גן ילדים וכל הגננות היו בשוק, את הסנדלים, הרגליים הרזות,
מחפשת, ולא מוצאת. איפה אבא שלי? סורקת שולחן שולחן ולא מוצאת,
והם מסתכלים עלי במין מבט, שמנסה להגיד משהו. אבא שלך לא פה.

אני מרגישה כל כך קטנה ומבוישת בין כל המבטים האלו, מרגישה איך
העיניים שלי בוהקות, איך הדמעות מציפות את הגרון ואני נחנקת.
עוד שניה, רק לא לבכות פה מול כולם. אני יוצאת החוצה והדמעות
לא מפסיקות לזרום. אני מתיישבת על הספסל מכורבלת בתוך עצמי,
מחכה לאבא שלי, שיבוא ויקח ממני את היום הזה, שלוקח ממני הכל,
כל טיפה של שמחה, ולא משאיר בי כלום חוץ מדמעות. מה זה היום
הזה? למה הוא כאן, למה הוא עושה לי את זה, מה הוא רוצה ממני?
ולמה איתי, ולמה דווקה אני? אני מרגישה שתי ידיים מלטפות אותי.
אני מרימה את הראש ורואה את אמא של החברה היחידה, שהיתה לי.
והיא מסתכלת עלי, לא שואלת אותי "למה את בוכה?", ואם היתה
שואלת, כנראה שלא היתה לי תשובה. היא כאילו מבינה אותי. ואני
מסתכלת עליה נסערת, לא מפסיקה לבכות, ובין נשימה לנשימה אני
מנסה להוציא כמה מילים.

"את חושבת שזה בסדר?"- מה בסדר?- היא שאלה אותי. "את חושבת שזה
בסדר, שאני בוכה, ואני לא סתם ילדה בכיינית? אני פשוט רוצה את
אבא שלי". היא חייכה אלי והעיניים שלה התמלאו דמעות, מנסה
להסביר את מה שנאמר כבר, שביום הזה כולם בוכים- כי טשנקו לבש
את בגדי החג שלו וקבר לי את היום ואת הימים שאחריו, וחלק מאוד
גדול ממני נעטף בתכריכים ועוד כמה שעות יכסו אותו באדמה, ואני
לא אראה אותו יותר לעולם.

מוקדש לאבא ואמא שלי, בהמון אהבה ותודה שלא נאמרה בזמן, עד
שכבר היה מאוחר.