[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אודי בר
/
המדריך ללבבות שבורים

"וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא"
סנהדרין ד'.

אני הולך לספר לכם סיפור. סיפור אהבה וסוף שאינו ידוע.
אבקש את התנצלותכם. אני אפנה לקורא בלשון זכר מטעמי נוחות.



האהבה שלי אליה? חזקה. כאמונה של רבי גדול בתורה באלוהיו. כזו
שאין באפשרותי לתאר בעזרת אוצר מילים מצומצם כשלי. כזו שאפילו
בסרטים לא מדברים עליה. קשה לי לתאר בפניכם את הקשיים שעברו
עליי בלהחזיק את אהבתי אליה. אני רק יודע, ששום דבר לא עמד
בדרכי לאהוב אותה. לא ההורים, לא החברים ולא אף אחד. קשה לי
אפילו למקד את התחושות שלי כלפיה כדי לספר לך עלינו.

בתחילה, חשבתי עליה כעל מלאך, שנחת משמים. היה קשה לי להאמין
שיצור כמוה קיים. טוב לב. רכות. אהבה. חום. ראש על הכתפיים,
יופי ואופי. נפשי שוועה לזו שתבוא בהתגלמותה. חשתי כיצד מעגלי
החיים התאגדו כדי ליצור האחת בשבילי. הקדשתי את מחצית חיי
בחיפושים אחר האחת. הגואלת. כזו שתבוא ותגאל אותי מיסוריי,
מכאוביי וריקנות חיי.

ואז זה קרה. היא הופיעה.

כשהיא הייתה נכנסת לחדר, הילה הייתה זוהרת מסביבה ומאירה את
החדר. משום מה, אף אחד לא ראה את ההילה שמסביבה, כי כולם
המשיכו בשלהם כאילו מלאכים עוצרים לבקר אותם כל שני וחמישי.

מאז, כל פעם שהייתי רואה אותה, הייתי מביא לה פרח. ורד אדום.
כזה שאבא שלי היה מגדל בגינה. הייתי שובר בקפידה את כל הקוצים,
כדי שחלילה וחס לא תפגם הנאתה עקב דקירה מקוץ, שתכלית חיו היא
להרחיק חיות טורפות.

כותב לה מכתבי אהבה ומסביר לה כל פעם מחדש למה אני אוהב אותה,
למקרה שהיא לא הבינה אותי כמו שצריך בפעם שעברה. כי כזה אני.
דואג. אוהב. אני חושב שבאיזשהו שלב היא אפילו הוקסמה ממני,
הפכה להיות חברה שלי. אני זוכר את היום, שרצתי לספר לאחותי על
הנשיקה הראשונה שלי. התנשקתי עם מלאך. וזה היה כמו באגדות.
אפילו הייתה מוסיקה של אגדות (פוקהונטס).

אני זוכר שהייתי כל ביישן, שביקשתי רשות להחזיק את ידה. לאחר
מכן לחבק אותה. חיבוק מוזר כזה. לא היה לי נוח. אבל בכל זאת
המשכתי. לילות היינו מבלים בהליכה הביתה שלה, או סתם לטייל
בשכונה.

נרדמנו פעם אחת על מתקן לילדים בפארק. עם מגלשה וארגז חול.
קראנו לו "הבית שלנו". נשארנו עד 4 בבוקר. היא נרדמה עליי.
ועוד פעם לא היה לי נוח - אבל לא היה אכפת לי. הייתי מאוהב.
אצלי השמש היתה זורחת- כשהייתי רואה אותה, ושוקעת- כשהיא הייתה
הולכת.

הייתי מוכן לעשות כל דבר שתבקש, וחיכיתי בסבלנות לכל דבר,
שיגיע זמנו. החזקת ידיים, חיבוק, נשיקה, עירום חלקי, "אני אוהב
אותך", עירום מלא, משחקים מוקדמים, "אני אוהבת אותך", סקס,
שקרים (גם זה חלק מהעסקה, לצערי). לישון אחד אצל השני, לספר
לעולם שאנחנו חברים ולא להסתיר זאת. להפגיש בינה לבין החברים.
להכיר אותה להורים. המקלחת הראשונה שלנו ביחד, אני עדיין מחכה
לפגוש את החברות שלה, הנסיעה הראשונה שלנו בתור חברים, מריבות,
בכי, פרידות, חזרות, הכרזות, מריבות, שנאה, כעס, התפייסות,
נסיעה לחול, מריבות, הדחקה ואשליות בצל של אכזבות.

עבר זמן רב בקשר שלנו. התחלנו להתרגל אחד לשני, לקחנו אחד את
השני כמובן מאליו. עשינו שטויות. בעיקר אני עשיתי שטויות, אם
לומר את האמת. אמנם חיפשתי כל חיי את המושלמת, אבל שמצאתי,
התברר שגם היא חיפשה את המושלם. ואז קרה הבלתי נמנע. החלטנו
להיפרד. הגענו למסקנה שהאהבה שלנו גדולה אחד כלפי השני. נפרדנו
בידיעה, שאנחנו מתכננים לחזור אחד לשני. יצאנו לדרכנו. בילינו
ביחד או בנפרד את השנתיים שלאחר מכן. ניסינו. באמת ניסינו הכל.
זה לא הלך כמתוכנן. כל פעם שחזרנו, היה צל של אשליה שהולך
להיות הכי טוב, שהיה אי-פעם. ובאמת היה ככה לשבועות אחדים. אבל
אז באה השטות, שגרמה לנו שוב להיפרד. ושוב חודשים של לב שבור.

אני לא יודע מה איתך, אבל כשאני נקשר למישהי, היא נכנסת לי
לתוך הלב ותישאר שם בערך עד שתפרח נשמתי, עד שנשבר לי הלב, קשה
לי לתפקד, עולמי חרב. וכל מה שקשור, מתדרדר. בזמן האחרון נשבר
לי הלב שוב לרסיסים ממישהי, שתפסה מקום חשוב בחיי, ועכשיו אני
לא יכול לתפקד. הלימודים שלי מוזנחים, בעבודה אני מפשל, החברים
שלי מסתכלים עליי ולא רוצים בחברתי, כי אני מסתובב עם פרצוף של
תשעה באב. וההתאוששות לוקחת זמן רב. אבל היא בסוף מגיעה.

זוהי התמצית של הקשר שלנו על רגל אחת, כי קצת קשה לשטוח 5 שנים
על פני כמה דפים ולצפות שהכל יהיה ברור כשמש. סיפרתי את כל זה
בתקווה לגרום להזדהות עם מה שאתה גם עברת.

יבוא היום ותוכל לומר לעצמך שבדיעבד עשית טעות, בזה שעזבת
אותה. כי הרבה יותר קל ובטוח להישאר עם מישהי, שטוב לך ונוח לך
איתה. אבל מה שיותר קשה זה לקחת סיכון - ולומר לעצמך שמגיע לך
יותר. לצאת לדרך חדשה בלי רשת בטחון ובלי להסתכל לאחור. לעולם
אין לדעת מה צופן בחובו היום שלמחרת. אל תאמר נואש, כי ליבי
איתך.

כשהייתי במילואים, דתי אחד, שעשה איתי שמירה, סיפר לי על חברה
שלו לשעבר, שהוא נפרד ממנה ועבר תהליך זהה לשלי. ושאלתי אותו
אם הוא לא מתחרט לרגע על זה שהם נפרדו. הוא אמר לי שאף פעם אני
לא צריך להתחרט על משהו, שהחלטתי, כי עשיתי מה שמצאתי לנכון
לעשות באותו רגע. הסכמתי איתו.
ואז הוא הוסיף ואמר - בשביל אדם דתי יותר קל- כי בשבילו תמיד
"ה' נתן וה' לקח - יהי שם ה' מבורך".

אני לא יודע אם אתה דתי או לא. אני רק הייתי רוצה שתזכור תמיד,
שבסופו של דבר הכל מסתדר לטובה, כי זה כמו קסם. אני לא יודע
איך זה עובד, אני רק יודע שזה עובד.



היו מספר טעויות, שעשיתי בקשר:

1. הדחקתי את כל מה שקשור לערכים עצמיים. לא היה "אני" בקשר
הזה. תמיד היא הייתה קודם, ומה שהיא חשבה ומה שהיא אמרה, כי
היא כמובן בהכל צודקת והכל יודעת. ומשום מה, תמיד שבוע, אחרי
שהיה נגמר הויכוח, הייתי מוצא דרך להסביר מה שרציתי לומר, אבל
זה היה מאוחר מדי, כי היא כבר ניצחה בויכוח.
2. עשיתי הכל כדי לשמח אותה. הייתה הערכה עצמית נמוכה כבר
מלפני שהכרתי אותה. ותמיד הייתי עושה שטויות לידה כדי לנסות
לשמח אותה, אבל איכשהוא תמיד הייתי דופק הכל ועושה דברים יותר
גרוע. זה הגיע למצב אבסודרי שבפעם האחרונה שנפרדנו, עשיתי טעות
(שכבתי בלי קונדום), וכל זה כי רציתי לענג אותה, כדי שהיא תוכל
להנות. ניסיתי לשים את הקונדום, אבל החפיסה לא נפתחה, אז
נכנסתי בלי. משום מה, שאני מספר זאת לאנשים, הם כולם שואלים את
אותו הדבר... חמש שנים ביחד והיא עדיין לא לוקחת גלולות???
3. היא לא סיפרה להורים שלה עלינו, עד שהם כבר ניחשו לבד מרוב
הפעמים שהייתי אצלה בסופי שבוע, ואולי בגלל שאח שלה תפס אותנו
"על חם" פעמיים שלוש בלי כוונה...
4. הסתכלתי הצידה. ולא הבנתי אפילו למה.
5. ניסיתי להיות ידיד שלה, כשנפרדתי.לא הקשבתי לאחותי. בסוף
אין חכם כבעל ניסיון. אני כנראה לא יהיה זה, שיערער את העולם
וילך נגד הזרם. מה שלא הלך לאחרים לפני, סביר להניח שלא ילך גם
לי.
6. לקחתי אותה כמובן מאליו.
7. ביזבזתי על הקשר שלנו את כל כספי, ולא חסכתי ליום גשום. כמו
שהיא עשתה.
8. באהבה אין כזה דבר ללכת על בטוח. אין נתיבי מילוט. צריך
ללכת על חבל דק ללא רשת הצלה. רק ככה מגיעים למשהו גדול באמת.
אבל מצד שני - כשנופלים - הנפילה מלחיצה ואפילו מפחידה. אבל מה
שבאמת כואב זה הפגישה מחדש עם הקרקע.
9. הרגשתי כל הזמן מטומטם לידה. אף פעם לא הרגשתי כשווה לה.
תמיד קיבלתי את התחושה, שאני מספר 2, שאני שווה פחות. אף פעם
לא פירגנו אחד לשני. וזה היה מאוד חסר אצלנו.
10. הייתי צריך תדירות גבוהה יותר של מין. זה הוביל אותי
לתסכול רב, שלא קיבלתי מספיק. כנראה שדרשתי הרבה. אבל זה הכל
תלוי מנקודת מבט של מי מסתכלים - גבר או אישה?
11. קונדום - יש אחד שמתאים... וכל השאר... לא בגודל שלך... אז
אין צורך לקנות את כל הסוגים (זו הנקודה לומר שהקונדום בטעמים
היה מאוד מאכזב).
12. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני שונא לריב עם החברה שלי
לשעבר בחדרי צ'אט באינטרנט. זה משיגע אותי, כי לא תמיד המסר
שלי הועבר כמו שצריך וההפך.
13. אל תעשה לה אתר באינטרנט, לאחר שנפרדתם...
14. כל פעם שחזרנו, שכחתי למה נפרדנו פעם שעברה. וכך לא תוקן
שום דבר מפעם שעברה. תעשה לעצמך מנהג. אם הגעת למצב שהפסקת
לספור כמה פעמים נפרדתם וחזרתם, תתחיל לנהל רישום של הסיבה
לכשלון. ככה תחסוך לך המון אי נעימויות בפעם הבאה.
15. תלמד להתפשר, אך אל תוותר על האופי שלך.


12.12.02







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני ואתה נעצבן
את העולם, אני
ואתה אז יבוא
כבר כולם,
אמרו את קודם
לפניי זה לא
משנה,
אני ואתה נעשה
את זה יפה!




פני גרשון,
בפגישה עם יגאל
עמיר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/9/04 11:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אודי בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה