1.9.02

בגרות והמשמעות.

לעולם ועד יזכר היום ההוא, שאימא שלי לקחה אותי לכיתה א'. אימא
עמדה על המדרכה, ואני החזקתי אותה חזק, לא רציתי לעזוב.

פחדתי.

לא רציתי ללכת. לא רציתי ללכת לכיתה ולגלות שהילדים בבית הספר
רעים אליי. כולם היו רעים אליי בגן. אף אחד לא רצה לשחק איתי.
תמיד עדיפות שנייה על פניי אחרים. אם לא עדיפות אחרונה. תמיד
נשארתי לבד בפינה.

אבל הייתי בן חמש, אז מה אני יודע על פחד?! אימא יודעת הכל.
אימא יודעת מה טוב בשבילי.  

" אל תדאג, אימא תבוא לקחת אותך , יהיה בסדר..."
אימא הבטיחה לי שיהיה אחרת. שהפעם יהיה שונה.

אז נכנסתי לבית הספר.

ובהתחלה השד לא היה נורא. אבל מהר מאוד גם שם, הילדים החלו
להיות רעים אליי. שוב הייתי הילד המוזר. הילד שישב בפינה. הילד
שאף אחד לא רצה לשחק איתו.

ואימא לא הייתה שם להחזיק לי ביד.
ואני רק רציתי שישחקו איתי...

אז ברחתי.

פעם אל עולם החלומות ופעם אל עולם השיגעונות.

אז בכיתי לאימא.

ואימא הייתה מספרת לי, על השתיל על הקטן שהיו משקים אותו כל
יום. ויום אחד הוא יגדל, ויהיה גדול וחזק. עם שורשים חזקים שאף
אחד לא יכול לכרות. כי אימא הכול יודעת.  

אז התבגרתי.

אבל לא תמיד אימא הייתה שם בשבילי. כי כבר גדלתי - אני בן 6.
אני כבר ילד גדול. ואימא הייתה צריכה לעבוד. ואני הייתי מפנטז
על היום שבו אהיה "גדול". היום שבו אעשה דברים ש"הגדולים
עושים". היום שבו כולם יסתכלו ויגידו "וואו... - תראו תראו, יש
לו את זה".  היום שבו כולם ירצו לשחק איתי.

פרויד היה אומר שכל זה נבע מעובדה שחטפתי מכות בתור ילד על
ימין ועל שמאל. ולא בגלל שהייתי "ילד רע".  הייתי ילד קטן
ומוזר, משקל נוצה, ללא כוח פיסי אופי או יופי. וכל הילדים בבית
הספר מצאו לנכון להרביץ לי. חולונים - לך תבין אותם. פרויד היה
אומר שברחתי אל עולם הדמיון כי שם היה לי נוח, ובטוח. בלי
אשליות ואכזבות. שהייתי צריך קצת תשומת לב ואהבה וקצת כבוד
עצמי. אבל מה הוא מבין....  

אז הלכתי ועשיתי חגורה שחורה.
ושברתי קרש באוויר ל 4 חתיכות בבעיטה סיבובית.
וזכיתי במדליות.
והפכתי ממצב של מותקף לתוקף בשבריר  שניות.
והפכתי להיות מדריך לאומניות לחימה.
והתנדבתי למשמר האזרחי.
ועשיתי תואר ראשון.
אבל יש כאלה שעדיין מסתכלים עלייך כאילו אין שינוי.
כאילו נשארת אותו ילד חלשלוש ופגוע.
כאילו נשארתי עדיין אותו מוזר שאף אחד לא רוצה לשחק איתו.
לא מה שחשבתי שיהיה  ...
חלום שהוגשם. אשליה שהתנפצה.

אז התבגרתי.

לא נורא. יש לי עוד חלומות.

היה לי שם חלום שתהיה לי חברה, שאהיה מאוהב כמו באגדות ואחיה
איתה באושר ועושר. והרגע הזה הגיע אחרי 18 שנה של בדידות.
ובהתחלה זה היה כמו באגדות - אהבה אינסופית, הרגשתי כמו גלילאו
גליליי, רק שאצלי היא הייתה מרכז היקום, ולא השמש. הרגשתי צורך
עז לחלוק אם אנשים מה שהרגשתי, חשבתי שזכיתי במשהו שאפילו
בסרטים לא רואים. הימים היו ימי אושר. כאלה שבהם הזמן חדל
מלהתקיים. ימים שלכלום לא היה יותר חשוב מלהיות עם אהבת חיי.
אבל הם לא הקשיבו.

לא עניין אותם. או לפחות ככה חשבתי. אבל בסוף הבנתי. הם ידעו
מה שלי לקח 5 שנים לגלות. אבל הם כמו שחברים צריכים להיות -
קיבלו אותי כמו שאני עם החברה שלי. וקיבלו אותה כמו שהיא. הם
הבינו שהיא לא בשבילי. ידעו זאת ואמרו לי - אך אני עיוור
הייתי. עד שעידו סיפר לי ספור זהה שקרה לו. אותו סיפור רק
גיבורים שונים.
לא מה שחשבתי. עוד חלום שהוגשם ואשליה שהתנפצה.

מסתבר לי שנית שאני לא היחיד בעולם.

ושהשמש היא מרכז היקום ולא היא.

אז התבגרתי.

עוד פעם.

אני שונא שזה קורה. כל הזמן אני מתבגר. מסתחרר . מתבגר.   ושוב
מסתחרר בקצב לא מאפשר לי לנשום סדיר. קצב שדופק לי את החושים,
וגורם לי להרגיש מלנכולי ועייף. זה קשה לי. אתמול הייתי ילד
בגן ובניתי ארמונות בחול,בניתי מגדלים , כבשתי טירות , חלמתי
חלומות. ופתאום אני מוצא את עצמי עדיין על החול אבל מול
פושעים, אנשי אקדמיה ,ישראלים , נשים ופיגועים. ופתאום אני
צריך להתמודד עם נושאים כמו תואר ראשון, הוצאות חודשיות ,
משכורת ,הוצאות רכב, מוסך ,מס הכנסה ומילואים. ופתאום השאיפה
היא לסיים את החודש. ולא לדאוג למינוס  בבנק, לחזור הביתה
וללכת לישון...

רק לישון, לא ביקשתי הרבה. לא לעשות דברים שהגדולים עושים.
אני רק בן 23 וזה לא נגמר.... ואני לא בטוח עם נשארו לי חלומות
- אבל על זה נדבר שאני אהיה בן 43.

למעשה, רק עכשיו קלטתי. שאני בן 22. אבל משום מה בחצי שנה
אחרונה אמרתי בטעות לאנשים שאני בן 23. כנראה הלחץ עושה את
שלו. אני כל כך אפוף שלא זוכר אפילו בן כמה אני. זה בטח עוד
סימן שפרויד היה מעיר לי עליו משהו עוקצני משהו כמו "אז
התבגרת חמוד, וזו המשמעות. אשליות בצל של אכזבות".