שולח מכתב בלי בול,
הנושא לא ברור, מין מסר כפול,
שילוב של הרבה כעס ותסכול,
כל כך הרבה, ממש בערימה,
יותר מדי שאלות, במדינה של מלחמה,
זה כל הסיפור, בלי עניינים,
אין כבר יעד, בלי קשר לחיים.

והאמת לבסוף תמיד נחשפת,
נחשפת עירומה,
מסתתרת אי שם בכספת,
שותקת, מפוחדת, בדממה,
מצאנו אותה בסוף בלי קושי,
ככה זה באנשים בלי אופי,
מתחבאים מאחורי מסך שקרים,
משקרים לעצמם, בלי קשר לחיים.

ואני, גם אני כזה עבריין,
מוסיף חטא על חטא,
אחד על השני, בונה לי בניין,
אומרים שגם לי יהיה טוב,
האושר נמצא שם מעבר לרחוב,
כאילו רק לי הוא מסתתר,
וגם האהבה מעבר לפינה,
היא בכלל למישהו אחר,
והתשוקה נודדת למקומות אחרים,
דילגה עליי, בלי קשר לחיים.

נפגשים עם החיים,
החיים האמיתיים,
ככה לפעמים,
בכל מיני רגעים,
רואים אותם לפתע,
ולא יודעים איך להגיב,
אופוריה של רגע,
לפני שזה מתחיל להכאיב,
ואין בי תשובה לתת לאחרים,
הלילה הזה, בלי קשר לחיים.

עוד שבת נשרפת בלי שום דבר,
מכל החלומות רק התכנון נשאר,
ככה זה להיות תלוי באנשים עם אופי קר,
קנאה, שחצנות, מיתוס שלא נשבר,
לתלות באנשים כאלו יש סוף מר,
כמו להיות תלוי על חבל, גוסס בכיכר,
ולחשוב כאילו אוהבים אותך כולם,
אבל בעת הצרה, אתה לבד בכל העולם,
ימים שחורים, בלי קשר לחיים.

שוכב בלי חולצה, כל האגו בחוץ,
לפעמים רוצה ללכת, לברוח לחו"ל,
לאיזה מקום שקט, מין קיבוץ,
אזור תמים, עם קצת רחמים ובול,
שאוכל לכתוב לציפורים קצת הרבה,
על שקט, ככה אני מקווה,
על אנשים שונים, קצת אמיתיים,
נוגעים ללב, בלי קשר לחיים.

לאט וכואב, כמו תינוק עם שן בינה,
אני סופג ומפנים, נוטה לנטור טינה,
מנסה לשאוב, להבין מעט מההבדל,
להרגיש נגיעות, לדעת מה מתבשל,
והיא, כלה יפה, מיוחדת בשלה,
מותק שלי, עכשיו לא טוב כמו בהתחלה,
והיא, יפה, קורנת מבין כל הפרחים,
יש לה קסם ייחודי, בלי קשר לחיים.

נפגשים עם החיים,
החיים האמיתיים,
ככה לפעמים,
בכל מיני רגעים,
רואים אותם לפתע,
ולא יודעים איך להגיב,
אופוריה של רגע,
לפני שזה מתחיל להכאיב,
ואין בי תשובה לתת לאחרים,
הלילה הזה, בלי קשר לחיים.

אז העדפתי ללכת,
להיות קצת לבד,
לספור עלי שלכת,
מהחורף שכבר אבד,
העדפתי ללכת,
רחוק אל הגלים,
ללכת רחוק,
מבלי לזכור קשר לחיים.