יש אנשים שמוצאים להם עבודה זמנית בחופש הגדול.
אני לא אחד מהם.
אני לוקח את ההגדרה ברצינות. "חופש גדול", כלומר זמן שבו לא
עובדים אלא מבלים. חופש. אני יוצא כל לילה וישן במשך היום,
מבלה את שעות האור החמות בשינה עמוקה בחדרי הממוזג. איך אנשים
מסוגלים להיות בחוץ בחום כזה? אחד הדברים הכי משעשעים בטלויזיה
זה תחזית מזג האויר בשיא הקיץ. "מחר יהיה חם כמו שהיה היום,
בעוד יומיים צפוי חום כבד, ממש כמו שהיה אתמול..", מה אני
אגיד, ממש מרתק. הסיבה היחידה שאני צופה בתחזית לפעמים היא
בגלל שאני מוצא את השדרנית מושכת. בכל אופן אני ער בלילות,
וכשאני ער אני נעשה רעב. הבעיה היא שההורים שלי בקטע של מזון
בריאות ובמקרר יש רק טופו ושאר זבל, וכל מה שאני רוצה זה בשר
טוב. לכן יוצא לי להסתובב בעיר בארבע בבוקר ולחפש מקום פתוח
שמוכר המבורגר, שווארמה או כל דבר אחר, העיקר שיהיה אכיל.
המקום היחיד שפתוח כל הלילה ליד הבית שלי הוא מאפיה, ובאמת אני
אוכל שם הרבה. אבל אתמול בלילה, כאשר התהלכתי מורעב ברחובות
העיר, רק המחשבה על אכילת מאפה זה או אחר עוררה בי בחילה. כמה
אפשר כבר לאכול את אותם הדברים כל לילה? חייבים למצוא מקום
פתוח אחר. רצוי משהו עם בשר.
חרשתי את העיר במשך דקות ארוכות ואז הגיעה הגאולה בצורת מסעדת
שווארמה קטנה. קיבתי לא יכלה להמתין רגע מיותר. מייד נכנסתי
והזמנתי לאפה. המוכר היה גדול ומכוער, לא מסוג האנשים שהיית
רוצה להתקל בו בסמטה חשוכה. או בסמטה מוארת. או סתם ברחוב. או
בכל מקום אחר בעצם. פשוט אדם מפחיד ודוחה. כאשר פתח את פיו
הבחנתי בשיניים המעטות שלו. הן היו חומות ורקובות. הוא מרח את
הלאפה בחומוס והעמיס בשר וצ'יפס, אני זוכר שהופתעתי מהנדיבות
הזאת שלו, לא הרבה מוכרי שווארמה שמים בשר בכמויות כאלה. אמרתי
לעצמי שאם זה יהיה טעים אני מייד אהפוך את המקום הזה לקבוע.
הוא גלגל את הלאפה ועטף אותה בשקית נייר. "בקשה", אמר והגיש לי
את יצירתו, "זה 19 שקל", הוסיף מייד.
שלחתי יד לכיס המכנסיים ושלפתי משם שטר של 100 שקל. הגשתי
למוכר את השטר והוא בזריזות ידיים שלא היתה מביישת את הודיני,
פתח את הקופה, הכניס את השטר, וסגר חזרה את הקופה. לאחר כמה
שניות של המתנה הוא פתח שוב את הקופה והוציא משם 31 שקלים.
"בקשה העודף ש'ך", אמר.
אמנם עשיתי רק שלוש יחידות במתמטיקה, אבל ידעתי שמגיע לי קצת
יותר עודף. חמישים שקל יותר. "סליחה", אמרתי, "נראה לי שטעית,
נתת לי עודף מחמישים".
"אז מכמה רצית?"
"ממאה. נתתי לך שטר של מאה".
"לא", אמר הגנב השקרן המסריח, "אתה נתת לי חמישים".
"אני בטוח שנתתי לך מאה. היה לי רק שטר של מאה".
"היי", אמר הזבל החרא חסר השיניים, "אתה מנסה לרמות אותי?"
ברגע הזה החלטתי שהויכוח עשוי לקחת הרבה זמן, וקיבתי נתנה לי
סימנים שאין לה הרבה זמן. אז התישבתי והתחלתי לאכול. זה היה
ממש טעים. או שפשוט הייתי כל כך רעב שאפילו הטופו של אמא ואבא
היה טעים לי באותו הרגע. בכל אופן כשסיימתי את ארוחתי אמרתי
לנוכל: "שמע, אתה חייב לי חמישים שקל".
הוא אמר שאני לא יצליח לעבוד עליו ושכדאי שאני יסתלק מהמסעדה
לפני שהוא יתעצבן.
מבט אחד בפרצופו של מוכר השווארמות הספיק לי כדי להגיע להחלטה
שתאריך את ימי חיי. החיים, אחרי הכל, שווים קצת יותר מחמישים
שקלים. הסתלקתי משם. אבל הסיפור לא נגמר. יש שיר של אירוסמית'
שאומר: "אל תתעצבן - תתנקם", ואני החלטתי לאמץ את דרך החיים
הזו ולהשיב למניאק הזה כגמולו.
עישנתי סיגריה וחשבתי על נקמה. לבסוף החלטתי שאני יקח אבן
גדולה וינפץ לו את השמשה של המסעדה. זה יעלה לו בטוח יותר
מחמישים שקל, וגם בכאב ראש לא קטן. יופי של נקמה. סיימתי את
הסיגריה ומצאתי אבן שהתאימה לי כמו כפפה. הצצתי לתוך המסעדה
וראיתי את הגנב המתועב יושב בפנים. הוא היה לבד שם. בדקתי שאין
איש באיזור, ואז לקחתי קצת תנופה וזרקתי את האבן בכל הכוח. היא
ניפצה את השמשה והמשיכה בטיסתה לתוך המסעדה. האבן פגעה בראשו
של המוכר, והוא נפל על הרצפה. בלי לחשוב הרבה נכנסתי פנימה
וראיתי אותו שוכב בתוך שלולית דם, שהלכה וגדלה משניה לשניה.
פניו היו טמונים ברצפה והוא לא הראה סימנים של לקום, או לזוז.
הפכתי אותו על הגב וראיתי שהאף שלו היה מרוסק. האבן בכלל פגעה
לו בחלק האחורי של הראש, אבל כנראה הוא נפל על הפנים והאף
הגדול שלו ספג את החבטה.
לא יודע מה קרה לי פתאום, אבל החלטתי קצת להתעלל בו. לקחתי את
מגש המתכת שהיה עמוס בסלטים, והחזקתי אותו באוויר, בדיוק מעל
הראש שלו. הוא השמיע קולות אומללים אבל לא הצליח לזוז. עזבתי
את המגש וזה נחת על פרצופו בקול 'ספליש' שנבע מכמות הדם שהיתה
שם. הסלטים התפזרו על הרצפה, והתערבבו עם הדם. הורדתי ממנו את
המגש ואז לקחתי את קערת החריף ושפכתי את כל תוכנה על פניו.
נראה לי שזה כאב. מאוד כאב. בוודאי שמעתם את הביטוי "זורה מלח
על פצעיו", אז מה דעתכם על "שופך קערה מלאה בחריף על אפו
המנופץ"?
לאחר המפגש עם החריף הוא איבד את ההכרה. ניגשתי לקופה ופתחתי
אותה. בפנים היו שלושה שטרות של חמישים ועוד כמה שטרות של
עשרים. איפה המאה שלי? אולי בכל זאת נתתי לו חמישים? אופס...





בולשיט. אחרי חיפוש קצר מצאתי את השטר של המאה בכיס שלו.